הרפת שהוסבה לצימר, החממה שהפכה למחלף והבית שהיה לאחוזה

שחר שילוח


המרחב הכפרי בישראל נתון בשינוי מתמיד: פרנסת המשפחה בכפר שוב אינה מושתתת בהכרח על החקלאות. ההרחבות הקהילתיות ודור ההמשך חוזר למושב או לקיבוץ עם מקצועות שאינם חקלאיים, מבני משק מושכרים, עסקים קטנים צצים ופורחים בינות ללולים או במקומם. רבים מהתושבים החדשים בונים בתי מידות ונוטעים כרם טוסקני אבל לא עוסקים בחקלאות


אם לשפוט על פי קרטוני הביצים ואריזות מוצרי החלב ומן הפרסומות בטלוויזיה, נסיק שמדינת ישראל מכוסה מרחבים אינסופיים של שדות ירוקים, מטעים, שטחי מרעה ונופים פסטורליים. הירוק-ירוק הזה מנוקד בבתים קטנים אדומי גגות, חקלאים בסרבלי עבודה ותרנגולות המנקרות באדמה.


המציאות, כידוע, שונה. אנו עדים לשכונות החדשות ולרשת הכבישים החדשים, לשדה שנעלם לטובת מחלף ולרפת שננטשה. פרופ' מיכאל סופר מהמחלקה לגיאוגרפיה וסביבה באוניברסיטת בר-אילן חוקר את השינויים במרחב הכפרי ומתאר בקצרה את תמונת המצב: "אין חקלאות בלי כפר, אבל יש כפר בלי חקלאים".


השינויים הולכים ומעצימים מאז שנות השמונים וכיום למעלה מ-90 אחוז מתושבי המרחב הכפרי אינם עוסקים בחקלאות. מעניין לציין, ששיעור העוסקים בחקלאות הצטמצם בשיעור גבוה הרבה יותר משיעור הצמצום בשטחי החקלאות: ב-1960 שיעור המועסקים בחקלאות במרחב הכפרי היה 80 אחוז והיום הוא 8 אחוזים, ואילו השטח החקלאי הצטמצם רק בכ-15 אחוז בתקופה הזאת. במילים אחרות, אנו עדים להתפתחות מודל 'החקלאי הגדול', המרכז ומעבד יותר שטח.


פרנסת המשפחה בכפר שוב אינה מושתתת בהכרח על החקלאות. "מהחקלאות לבדה קשה להתפרנס, אלא אם אתה חקלאי גדול. במקרים רבים המשך עבודתו של החקלאי מתאפשרת בזכות אשתו, שחָברה אליו למושב, והכנסתה מאפשרת לו להמשיך ולהחזיק את המשק, גם אם אין בכך פרנסה טובה. תופעה זו", אומר פרופ' סופר, "שכיחה במושבים ואולי גם במושבות החקלאיות. בקיבוצים מדובר בצמצום מספר האנשים העוסקים בענפים החקלאיים ובגידול במספר האנשים העוסקים ביזמות".


הגורם המרכזי לשינוי התעסוקתי היה המשבר הכלכלי העמוק שפקד את המשק הישראלי בשנות השמונים, השאיר את המושבים והקיבוצים עם חובות עצומים ואילץ חקלאים במושבים למצוא מקורות פרנסה חליפיים לחקלאות. לתהליך עזיבת החקלאות, מציין פרופ' סופר, יש פן נוסף: הקִדמה. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת החקלאות מתייעלת, אך כדי שתהיה כלכלית המשק צריך להיות גדול יותר, שהרי ציוד יקר לא יכול להצדיק את עצמו במשק של 30 דונם, למשל. מפה ועד חכירת-משנה של שטחים הדרך הייתה קצרה, וכך הצטמצם מספר החקלאים. עם זאת, מעבודתו של כל חקלאי מתקיימים לא מעט אנשים. פרט לאנשים שהוא מעסיק, החקלאי מייצר תעסוקה ליצרני החממות, מגדלי הזרעים, האורזים, המובילים, ועוד כהנה וכהנה ספָּקים. חלק גדול מתעשיית הפלסטיקה, ההשקיה, הדשנים וההדברה בישראל לא היה יכול להתקיים ללא הביקוש שמייצרים החקלאים.

 

 

המתיישבים החדשים
ההרחבות הקהילתיות ודור ההמשך שחוזר למושב או לקיבוץ עם מקצועות שאינם חקלאיים, הם גורם נוסף לירידה במשקל היחסי של המועסקים בחקלאות במרחב הכפרי. האוכלוסייה החדשה משנה את דגם הביקוש למוצרים ולשירותים ואת אופיו של המקום. עסקים קטנים (גלריות, למשל) צצים ופורחים. זוהי 'הגירת נוחות', שמתאפיינת במשפחות צעירות המבקשות חינוך טוב לילדיהן וחיי קהילה איכותיים. "חלק מהתושבים החדשים בונים בתי מידות ונוטעים כרם טוסקני אבל לא עוסקים בחקלאות. מחירה של נחלה באזור השרון הוא סכום בן שמונה ספרות לפחות. כמה מעשירי המדינה רכשו נחלות ובתים בשרון. בעניין הזה, אין דין רשפון כדין דלתון", אומר פרופ' סופר, ומצביע בכך על המשמעויות הנדל"ניות של רשפון, מושב השוכן בסמוך להרצליה, לעומת מושבים כדלתון אשר במרום הגליל, שתושביו עדיין תלויים במידה רבה בחקלאות כמקור פרנסה.


גם אנשי דור ההמשך שלא עזבו את היישוב החקלאי משנים את תמהיל התעסוקה. צעיר הרוכש השכלה ומיומנויות לאו דווקא מעוניין בחקלאות. בן ממשיך במושב, שאביו היה חקלאי והוא עצמו אדריכל, למשל, יחכיר את הקרקע החקלאית ויצא לעבודת יומו כעירוני לכל דבר, או יקים את משרדו בנחלתו. מרכיב נוסף בפאזל הוא השכרת מבני המשק כמקור הכנסה נוסף - תופעה הנפוצה מאוד במושבים ובמקרים רבים אינה מוסדרת.


פרופ' סופר: "לתמונה מצטרפות המועצות האזוריות, שהן סוכנות הפיתוח העיקריות במרחב הכפרי (יש לזכור שהן חולשות על 85% אחוזים משטח המדינה). אם בעבר המועצה האזורית הייתה צינור להעברת כספים מהרשויות הממשלתיות ליישובים, היום היא המנהלת את המרחב הכפרי. היא עוסקת בפיתוח היישובים ואחראית לפעילויות כלכליות וחברתיות. אם ניקח לדוגמה את התחום הסביבתי, המועצות האזוריות מעורבות בהקמת מַטַ"שים (מכוני טיהור שפכים) ובהקמת שמורות ביוספריות, הן מקדמות תוכניות אגרו-אקולוגיות והן שותפות בקביעת גורלם של שטחים פתוחים - האם ישומרו, יעובדו בידי חקלאים או יוקצו לבנייה, כאשר בדרך כלל שני הייעודים הראשונים הם המועדפים".

 

פנים רבות לחקלאות
"החקלאות היא יותר מאשר יצרן של מזון; היא משמרת שטחים ירוקים ונוף כפרי ועוצרת את כיבוש השטח על ידי יזמים כגון בעלי נכסי הגז הרוצים להקים חוות גז על קרקעות חקלאיות. חקלאות היא גם נוף ירוק שתיירים ומטיילים נהנים ממנו וגם התושבים והעסקים החדשים מתבשמים בשדה אל מול החלון (כל עוד מישהו אחר מעבד אותו). חקלאות היא גם הצרכן העיקרי של מים מוּשָבים, שלא יעברו טיהור אם החקלאות לא תיצור להם ביקוש. אמנם", מוסיף פרופ' סופר, "למעטפת החקלאית יש תופעות-לוואי מטרידות כגון דישון והדברה, וגם רעש וריח, שמפריעים בעיקר לאוכלוסייה החדשה; ואולם, בשנים האחרונות נמצאו פתרונות כגון הוצאת הלולים והרפתות אל מחוץ ליישובים".


נחזור אל הנוף. במבט ראשון אי אפשר לראות שהבית המוקף במטעים מתפרנס בעצם מהצימר בחצר או מהמשכורת של אם המשפחה העובדת בעיר; אך אפשר לראות כיצד המושבים, שבעבר התאפיינו במראה פסיפסי של חלקות קטנות ומגוונות, משנים את אופיים ואת נראותם, והופכים לשטחים גדלים והולכים של מונוקולטורה - חקלאות המתמחה בסוג אחד של גידולים. 'בתי הרכבת', הבתים הקטנים והאחידים של הקיבוצים, מוסתרים במקרים רבים על ידי הבתים הדו-משפחתיים הגדולים של ההרחבות הקהילתיות. בקעת בית נטופה, המפורסמת במראה שמיכת הטלאים שיוצרות החלקות הקטנות של החקלאים הערבים, משתנה לדגם אחר של שדות גדולים, המעידים על מיזוגים והסדרים בין קרובי משפחה. כל זה אולי רומנטי פחות, אבל כלכלי יותר.

לכתבות נוספות...