האם הדמוקרטיה הישראלית בסכנה?

אריאל רובינסקי

 

האם ההתקפות של שרים על בתי המשפט, על התקשורת ועל צמרת צה"ל והמשטרה היא ביקורת לגיטימית או סכנה לדמוקרטיה? האם הקצנת השיח הציבורי היא תוצאה של האמצעים הטכנולוגיים או של שבירת חוקי המשחק? האם ח"כ הקורא לעקוף את בג"צ מייצג רק את עצמו, או מסמל מגמה הצוברת תאוצה בציבוריות הישראלית?

 

"הגרסאות של שני הצדדים, ימין ושמאל, מוגזמות ופשטניות. האמת נמצאת באמצע" - טוען ד"ר משה הלינגר, מרצה בכיר למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. "הצד החילוני, הליברלי, טוען שקואליציית הימין והדתיים המרכיבה את הממשלה העכשווית, מובילה לכרסום דרסטי בדמוקרטיה הישראלית, והרשימה שהוא מציג ארוכה: יוזמות כחוק הלאום על ההיבטים האתניים שלו ומתן ההעדפה ליהודים; העמדת ערכיה הדמוקרטיים של המדינה רק במקום השני, כשבראשון ניצבת יהדותה; חוק הנכּבה הפוגע בזכות הביטוי של האוכלוסייה הערבית; הגבלת מימון חיצוני לארגונים ישראליים מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית; תהליך של הדתה בצבא ובמערכת החינוך באמצעות עמותות ציוניות דתיות, המכניסות תכנים דתיים-ימניים לבתי הספר התיכוניים הממלכתיים, בעוד שלעמותות החילוניות אין דריסת רגל בבתי ספר דתיים; הכרסום במעמדה ובשמה של ישראל בחו"ל; דמויות כמו השרה מירי רגב שפעילותה מתמצה בחיזוק תכנים יהודיים וימניים; המאבק נגד בית המשפט העליון, כשהשרה איילת שקד נתפסת כמי שבכוונתה לפגוע בזכויות האדם וחירותו ובנושאים אזרחיים". והרשימה לא תמה.


"התחושות הללו בקרב הציבור החילוני הליברלי עמוקות מאוד", אומר ד"ר הלינגר, "הן מגיעות לרמה של ייאוש ואף לכדי עידוד הדור הצעיר לרדת מהארץ. התחושה שההתנחלויות מחקו כל אפשרות לפשרה עם הפלסטינים מצטרפת לייאוש זה, והתוצאה היא ראיית שחורות. 
 

"בתגובה, המחנה הימני-דתי-מסורתי טוען שזוהי גרסה מעוותת וקיצונית של המציאות. מחנה זה טוען כי אזרחי ישראל נהנים מחופש ביטוי רב מבעבר, ושבכל המדדים הבינלאומיים לישראל מעמד דמוקרטי איתן. בנוסף, כאשר השמאל היה בשלטון הוא פגע קשות בדת ועודד חילון גם במערכת החינוך ובצבא, ובכך הפר את האיזון בין האוניברסלי ליהודי.


"בעניין צמצום סמכויות בית המשפט, המחנה הימני טוען כי בעקבות הפסיקה האקטיביסטית של השופט אהרון ברק, בית המשפט העליון תפס את עצמו כשליט. החלטות בית המשפט העליון כנגד חוקי הכנסת ובדרך כלל לכיוון ליברלי מובהק, הגבירו את מורת רוחו של הציבור מבית המשפט, והצמצום בסמכויות בית המשפט דווקא יפעל לחיזוק הלגיטימציה שלו בקרב הציבור. ככלל, בעיני הימין כל מה שקורה עכשיו הוא ניסיון להשיב את הגלגל אחורה ולחזק את הפן היהודי של המדינה".


 

ד"ר הלינגר סבור כי לא אלה ולא אלה מציגים נכונה את התמונה המורכבת. לדעתו, השמאל הליברלי מגזים מאוד בהערכותיו ואין סכנה לקריסת הדמוקרטיה בישראל, משום שרוב הציבור במדינה מצדד במשטר דמוקרטי. "מה שכן מתרחש", מדייק ד"ר הלינגר, "זו ההתחזקות של מגמות אשר מחלישות את ההיבטים הליברליים ומדגישות את ההיבטים האתנוצנטריים, את היהדות  כאתניות, ולא את ההיבטים האוניברסליים והמוסריים של היהדות, שהיו עשויים לשמש גשר עם הערבים בישראל.


"בעיניי יש בעיות לא פשוטות, כגון חוסר שוויון בין יהודים וערבים, המופלים באופן בוטה בהקצאת המשאבים וחווים חוסר כבוד כלפי תרבותם. הפתרון איננו בהחלשת ישראל כמדינה יהודית (הפתרון של השמאל) ולא בחיזוק המהות היהודית אורתודוקסית (חרדים) או לאומנית (הימין החילוני והציוני דתי), אלא בעידוד וטיפוח ההיבטים ההומאניים והמשתפים של הזהות היהודית ההומניסטית המצויים בצורה מובהקת בדת היהודית ובטקסטים מכוננים שלה. באמצעותם", מדגיש ד"ר הלינגר, "אפשר לתת תחושת שייכות הן לכלל הציבור היהודי על גוניו והן לציבור הלא-יהודי".


נורמות כפולות

"נראה לי שהדמוקרטיה הפורמלית בתוך גבולות 67' נשמרת, אולם יש תקלה גדולה: מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מפעילה מערכת כפולה של נורמות וכללים בתוך הקו הירוק ומחוץ לקו הירוק", אומר פרופ' אבי שגיא מהמחלקה לפילוסופיה ומעורכי כתב העת "תרבות דמוקרטית" של הפקולטה למשפטים. האם חברה יכולה לשאת במקביל מערכות נורמות שונות ונפרדות לאורך זמן? האם בני האדם יכולים להיות דמוקרטים פנימה ולא דמוקרטים החוצה? בתשובה לשאלות שהוא מעלה נסמך פרופ' שגיא על דברי חז"ל: "חז"ל אמרו שהגונב מהגוי, סופו שיגנוב גם מהיהודי. במילים אחרות, אי אפשר לנהל חברה המחולקת ומופרדת למדורים".

 

בשנים האחרונות, מציין פרופ' שגיא, מתנהלים שני תהליכים סותרים. מאז הקמת המדינה ועד היום נשמרים ואף מועצמים ערכי זכויות האדם ומעמד הפרט, ובכלל כך זכויות של מגזרים שבעבר לא זכו להגנה. "זוהי מגמה חיובית ומאוד ברורה. מן הצד השני, נוצר הרושם כי יש ניגוד בין ערכי הדמוקרטיה והליברליזם לבין תפיסת היהדות. כביכול, צריך אדם לבחור בין יהדות לדמוקרטיה. "זוהי דיכוטומיה שקרית ולא נחוצה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה. אם מישהו רוצה להיות מחויב גם ליהדותו, גם לציונות וגם לערכים ליבראליים, מופעל עליו לחץ גדול. אם זה ימשיך, חלקים בחברה לא יעמדו במתח הזה ויבחרו במה שהם מתארים כ'יהדות', ואחרים יבחרו במה שנראה להם כערכים ליבראליים ודמוקרטיים, ואז הנזק יהיה כפול. מטרידה אותי העובדה שחלק מחברי הכנסת איבדו את תחושת האחריות שלהם כלפי חובתם לשמר את האיזון העדין בין קיומה של ישראל כמדינה יהודית עבור כל העם היהודי, לבין ההכרה שמדינת ישראל לא תוכל להתקיים ברגע שתהיה פגיעה בערכי היסוד של המשטר הדמוקרטי. הדיון סביב בית המשפט העליון הוא דיון לגיטימי, אך המוטיבציה של היוצאים נגד בית המשפט היא הבעייתית. בשם ערכים פרטיקולריים, 'יהודיים' כביכול, עלולות להיפגע זכויות אוניברסליות, זכויות אדם וזכויות אזרח".


האם בפועל מרחפת סכנה על המשטר הדמוקרטי בישראל?  "אנחנו לא שם", עונה פרופ' שגיא, "הנורמות הכפולות לא הפכו את מדינת ישראל לדיקטטורה גם אחרי 50 שנה. בתוך ולמרות סבך הבעיות, ישראל היא מדינה השומרת על קיום ליברלי ודמוקרטי, וזה אינו מובן מאליו. אני מאמין גדול במסורת הדמוקרטית המוטמעת בתושבי ישראל כולם, כולל החרדים. כולם יודעים שהנזק של הפגיעה במערכת הדמוקרטית גדול מכל תועלת. יחד עם זאת, הסכנה קיימת, ומקורה דווקא בכנסת, הזירה הפוליטית המרכזית של המדינה. כאשר חברי כנסת לא מבינים את הבעייתיות של הפגיעה בדמוקרטיה, אנחנו בבעיה". 
 


ישראל נמצאת במקום טוב

 "ישראל היא מדינה דמוקרטית ויהודית, ואני מוכן להילחם בכל מי שיפר את האיזון ויפגע באחד מן הערכים הללו", אומר פרופ' אשר כהן, מרצה בכיר במחלקה למדעי המדינה בבר-אילן, "בג"צ אכן הפר את האיזון הקיים בין הרשויות, והחקיקה הנוכחית המוצעת בנושא מחזירה אותו".
"לזכויות הפרט אין עדיפות גורפת על פני זכויות הלאום. אין זכויות מוחלטות וגם חופש הביטוי מוגבל. אפשר לשאול איפה עובר הגבול, אבל על קיום הגבול אין לערער. דילמת הפליטים והמסתננים שישראל מתחבטת בה בימים אלה היא סוגיה קשה, אך אין מדינה שלא מעדיפה את אזרחיה על פני שוהים לא חוקיים. זה בסדר גמור, כך צריך להיות".

 

פרופ' כהן אינו מסכים עם האבחנה בדבר הקצנת השיח הציבורי ורואה בכך עניין טכני בלבד, ביטוי ותוצר של שינויים טכנולוגיים ולאו דווקא חברתיים: "אם בשנות ה-80 רצית לרסס על קיר 'מוות לערבים', זו הייתה פרוצדורה שלמה ולא ממש אפקטיבית. היום בכמה שניות אפשר להעביר כל סוג של מסר ל-20 קבוצות ווטסאפ או פייסבוק, מבלי שיצליחו לעקוב אחר השולח. אכן מסרים קיצוניים והזויים יש ויש, והרבה יותר אנשים שומעים על כך, אבל זה לא בגלל שיש יותר משוגעים, אלא בגלל שקל להעביר מסרים". באופן דומה מסביר פרופ' כהן התבטאויות קיצוניות של פוליטיקאים, כגון "לעלות על בג"צ עם  טרקטור 9D-" (ח"כ מוטי יוגב, הבית היהודי): "זהו משפט של אדם שאין לו מושג בדמוקרטיה, ח"כ אחד ולא משפיע במיוחד. לקחת אותו ולהפוך אותו לכלל, זו דוגמה למניפולציה תקשורתית. מתן פתחון פה מוגזם לקיצוניים שמייצגים את עצמם ואולי עוד כמה הזויים יוצר מצג-שווא של תופעה שאינה קיימת במציאות.

 

"הקיצונים מכל הצדדים לא מקבלים פה תמיכה פוליטית, הראיה: אנשים קיצוניים כמעט שלא מצליחים להיכנס לכנסת (בניגוד לאירופה, שם הקיצונים מימין נכנסו לפרלמנטים). כך גם בנוגע לשחיתות. מדד באזל טוען שישראל נמצאת במקום טוב יחסית מכל הבחינות הללו. אז למה צועקים? כי יש נתונים במדד המאקרו ונתונים במדד המיקרו, וכל הזמן עוסקים פה בנתוני המיקרו. "אני בודק מחקרים ומדדים". אומר פרופ' כהן, "ישראל נמדדת כל העת במדדי הדמוקרטיה הנחשבים ביותר בעולם, כגון מדד האקונומיסט, והיא דווקא בעלייה מתמדת בשתים-עשרה השנים האחרונות בכל המדדים הללו".


                    

 
 
 
 

לכתבות נוספות...