נשים בין צבא למדינה

ספרן החדש של אורנה ששון לוי ועדנה לומסקי-פדר הבוחן את משמעות השירות הצבאי עבור נשים, מלמד על האופן שבו השירות משמש כשלב חניכה לאזרחות של נשים בישראל

הצבא הוא ארגון היפר-גברי המזוהה ביותר עם המדינה ולכן מהווה אתר מרכזי המכונן את האזרחות הממוגדרת בחברה הישראלית. מתוך הנחה זו הספר מבקש לבחון את משמעות השירות הצבאי עבור נשים, הנחה המעניינת במיוחד לאור השינויים המתמידים שעובר המשטר המגדרי בצבא. מאמצע שנות התשעים נפתחו יותר תפקידים בפני נשים, כולל תפקידי לחימה, בוטל חיל הנשים ואוחדו קורסים מטירונות ועד קורס קצינים. כלומר, המשטר המגדרי של הצבא אינו עוד מבנה אחיד וקוהרנטי כפי שהיה בעבר, ונשים מקבוצות אתניות ומעמדיות שונות, המשרתות בתפקידים מגוונים, חוות את השירות הצבאי באופן שונה. חלקן זוכות לשירות המרחיב את יכולותיהן ומפתח אותן, ואחרות עוברות שירות משפיל ודכאני.


ניתוח ראיונות עם נשים המספרות על השירות הצבאי והשלכותיו כעשור לאחר השחרור, מלמד שחוויית האזרחות, כפי שהיא מתגלמת בחיי היום-יום בצבא, נגזרת משלושה משתנים מרכזיים: הציפיות מהשירות, שעיצבו את החוזה הלא-פורמלי שעמו התגייסו הנשים לצבא; אופיו המגדרי של התפקיד שבו הן שירתו; והאופן שבו הן נחשפו לאלימות הארגון: לחימה, ולהבדיל, הטרדות מיניות.


משמעותו של החוזה הלא פורמלי בעיצוב האזרחות מסתמן באופן מובהק בניתוח ראיונות עם נשים ששירתו כפקידות. בניגוד לדימוי השלילי שיש לתפקיד הפקידה, נשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, מיישובים בפריפריה וממשפחות מסורתיות, תיארו את השירות בתפקיד זה כחוויה מעשירה ומעצימה. עבורן, השירות הצבאי היה הזדמנות לעזוב את הבית בחסות המדינה ולהשיג תחושה של מכובדות המחברת בין הזהות האישית לזהות הלאומית. הצבא אם כן מילא את חלקו בחוזה איתן: כדי לממש את חוזה המכובדות די בגיוס לצבא וסיום השירות בהצלחה. הגדרת התפקיד ואופיו - חשובים פחות. תחושת המכובדות שהן רכשו בשירות עיצבה את אזרחותן גם לאחר השחרור והשירות נתפס כאירוע-מפתח בתחושת השייכות למדינה. לעומתן, נשים מהמעמד הבינוני המתגייסות לצבא עם תחושה של זכאות למימוש עצמי ולשוויון מגדרי, תפסו את השירות כפקידה כפגיעה חמורה בדימוי שלהן כנשים וכהפרה בוטה של החוזה שלהן עם הצבא. גם כאשר הן מדברות על פרק חיים זה אחרי עשור, הן מתארות את השירות במונחים של תסכול וייאוש שהביאו לערעור המחויבות שלהן ל"צבא העם".


לקבוצות שונות יש חוזים אחרים מול הצבא.  נשים דתיות, למשל, מתגייסות היום במספרים גדלים והולכים, בניגוד להוראות של מורים ורבנים (אבל בדרך כלל עם תמיכה של המשפחה). החוזה המיוחד שלהן הוא להראות שנשים יכולות לתרום למדינה כמו גברים, אולם מבלי להתפשר על דתיותן. לכן זהו חוזה שהמתח הפנימי קיים בו כבר מלכתחילה, והוא מעצב את השירות הצבאי שלהן כחוויה רוויית קונפליקטים: כנשים דתיות בעולם חילוני, נשים צנועות בעולם מתירני, נשים המאיינות את המיניות בעולם של צעירים, ונשים בעולם גברי. עבורן השירות הצבאי הוא חוויה שבה דת ומגדר שזורים זה בזה, מעצבים זה את זה, והחיבור הייחודי ביניהם מפריד בין החיילת הדתית לבין סביבתה הצבאית.

 
הזדמנות לחצות גבולות מגדריים
למרות שהארגון הצבאי הוא היפר-גברי, הוא מאפשר לנשים מרחב התנסויות מגדריות רחב יותר ומוקצן בהשוואה לשוק העבודה האזרחי. השירות הצבאי דוחק חלק מהנשים לתפקידים נשיים מסורתיים מובהקים; אך לעומתן יש נשים המקבלות הזדמנויות לחצות גבולות מגדריים, למשל כמדריכות חי"ר או לוחמות. לצד ההעצמה האישית שכרוכה בדרך כלל בתפקידים אלה, הנשים מפתחות מודעות מגדרית, מתוך ההבנה שחלוקת העבודה המסורתית בין נשים וגברים בצבא אינה 'טבעית' ונשים יכולות למלא בהצלחה תפקידים שנתפסו כ'גבריים'. ואולם, גם אלה שקיבלו הזדמנות להיות בעמדות סמכות וכוח בצבא, היו מודעות לכך שחציית הגבולות המגדריים הייתה זמנית ומותנית באישור הגברים. יתר על כן, עם השחרור החיילות מגלות שמופעל עליהן לחץ חברתי לחזור לדפוסים של 'נשיות ראויה', והחזרה לאזרחות כרוכה גם באובדן הסטטוס והכוח שהן קיבלו מהשליטה בידע צבאי הנחשב כגברי.


פן אחר של החניכה לאזרחות הממוגדרת כרוך בחוויית ההטרדות המיניות בצבא. הנשים המרואיינות תיארו מנעד רחב של התנהגויות שגרמו להן להרגיש עלבון, מבוכה או אי נוחות פיזית ממש, אך לא ידעו  להגדירן כהטרדות מיניות ולכן התקשו לפעול כנגדן. על פי רוב אין מדובר בפגיעות ותקיפות מיניות חמורות, אלא בעיקר בהטרדה יומיומית, בנאלית, המציגה את האשה שוב ושוב כאובייקט מיני. הטרדות כאלה - למשל ציורים על חולצות סוף מסלול, או השירים הגסים שחיילים שרים על כל חיילת שעוברת ליד הפלוגה – כה שכיחות ונפוצות,  עד כי אפשר לומר שהצבא משמר 'תרבות מטרידה'. נראה שככל שמופעלים יותר מנגנונים פורמאליים המבקשים לחנך, לפקח ולהעניש על אלימות כלפי נשים, כך גם מתפתחים תהליכים עוקפים, הדוחקים את ההטרדה ל'שטחים אפורים' הקשים להגדרה. העמימות הפרשנית מייצרת קושי גדול מאוד להתמודד באופן ישיר עם הטרדות ובוודאי להתלונן עליהן.


לעומת ריבוי תיאורי ההטרדות המיניות, המרואיינות התקשו לדבר על האלימות שהצבא מפעיל מעצם תפקידו כסוכן אלימות של המדינה, וזאת גם אם שירתו בזמן מלחמה (מלחמת לבנון) וגם אם שירתו בשטחים. לשתיקה שלהן יש ממד מגדרי, והיא משקפת את מעמדן השולי מול הגברים. כנשים, הן לומדות שאין להן לגיטימציה חברתית לדבר על אלימות, וּודאי שלא באופן ביקורתי.


לסיכום, המפגש של הנשים עם המדינה בשלב פורמטיבי, ותוך כדי קונפליקט אלים פעיל,  מהווה מעין טקס חניכה לאזרחות ממוגדרת, בו הנשים לומדות את מקומן כנשים מול המדינה; הן לומדות  להיות צייתניות ובו בזמן לפעול מול המדינה ולמקסם את ההון שהן קיבלו בצבא, הן חוות בעוצמה את המיקום השולי בצבא ובו בזמן חלקן נהנות מהזדמנויות רחבות ומהתנסויות חוצות מגדר שמעצימות אותן. הן נחשפות לאלימותה של המדינה ובו בזמן מחוברתות להכחיש אלימות זו ולהתנהל מולה.
תפישה זאת של השירות הצבאי של נשים מאתגרת את התפישות המסורתיות יותר בתחום, שהציגו את הצבא כארגון גברי המתבסס על השפלת נשים, או כארגון המעצים נשים בהעניקו להן את 'תו האזרחית המלאה'. הניתוח הנוכחי מאפשר לבחון את המשמעות של שירות צבאי של נשים תוך התייחסות בו זמנית ל'עוקצה ולדובשה' של המדינה.

 

מתוך הספר Women Soldiers and Citizenship in Israel: Gendered Encounters with the State, של פרופ' אורנה ששון לוי, מאוניברסיטת בר-אילן ופרופ' עדנה לומסקי-פדר מהאוניברסיטה העברית.

לכתבות נוספות...