מעגל הכליאה

 

אריאל רובינסקי


שיעור האסירים המשוחררים החוזרים לכלא, בישראל הוא מהגבוהים בעולם. לנוכח נתון זה נשאלת השאלה, האם לישיבה בכלא, כשיטת ענישה, יש יכולת שיקום או הרתעה שמסוגלת להפחית את שיעור הפשיעה, או שמא היא חלק מהבעיה?

 

בין השנים 2002 ל-2015 צמח מספרם  של האסירים והעצורים בישראל מ-11 אלף ל-20 אלף. בהשוואה לגודל האוכלוסייה, יש בישראל 256 אסירים (פליליים, ביטחוניים ומסתננים) בכל 100 אלף איש. מספר זה גדול פי שניים ולעתים אף פי שלושה מן המספרים בחלק ממדינות אירופה. נתון מתון יותר - 147 אסירים בכל 100 אלף איש - מתקבל לאחר ניכוי מספר האסירים הביטחוניים והמסתננים. מספר זה קרוב לנתונים במדינות כמו ספרד (141) או יוון (120), אבל עדיין רחוק מזה שבמדינות כמו הולנד (75) או שוודיה (57).


בנוסף, שיעור הרצידיביזם (האסירים המשוחררים החוזרים לכלא), בישראל גבוה ועומד על 41 אחוזים. לנוכח נתונים אלה נשאלת השאלה, האם לישיבה בכלא, כשיטת ענישה, יש יכולת שיקום או הרתעה שמסוגלת להפחית את שיעור הפשיעה, או שמא היא חלק מהבעיה?


"האינטרס של המדינה הוא שעם שחרורו של האסיר הוא יחזור לחברה כאדם טוב יותר, אך ההנחה שהכליאה מסייעת בהפחתת רמת הפשיעה - שגויה", אומר פרופ' תומר עינת מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. "הקונספט של 'בואו נסגור את האסיר בכלא ואז ניתן לו כלים לשיקום בתוך הכלא או לפחות נרתיע אותו' - לא עובד, ובפועל אף גורם יותר נזק מתועלת. השוני המהותי בין בית הכלא לבין החיים הנורמטיביים בחוץ הוא אחד הגורמים המרכזיים לכישלון השיקום במתכונתו הנוכחית.


"בסקנדינביה תנאי המאסר מדמים עד כמה שאפשר את החיים הנורמטיביים. לאסירים יש חופש תנועה בתוך האגף ומחוצה לו, בשטחים הפתוחים של בית הסוהר. לאסירים ועד  שמייצג אותם מול הנהלת הכלא ודן עמה במגוון סוגיות הקשורות בחיי היום יום, כגון תפריט המזון, מספר שעות פנאי, סוג הטיפול הרפואי, הלבוש וכדומה. בנוסף לתוכניות טיפוליות שונות ומערך של הקלות, האסירים מועסקים בעבודה אמיתית בכלא ומחוצה לו. נקודת המוצא היא, ששלילת החופש היא מהותו של העונש, ואין מה להוסיף על כך. בישראל, לעומת זאת, רוב האסירים אינם זוכים במסגרת שיקומית בתוך הכלא או מחוצה לו. מרבית האסירים גם לא חיים בתנאים הקרובים ככל האפשר לחיים מחוץ לכלא.


כיצד קורה שלמערך השיקום בכלא אין משקל וערך ממשיים? "תכניות השיקום השונות", מסביר פרופ' עינת, "מיועדות בעיקרן לאסירים המתפקדים באופן נורמטיבי בכלא והעומדים בקריטריונים לקבלת שחרור מוקדם; ואולם, הקריטריונים הוקשחו מאוד בשנים האחרונות, ושיעור המועמדים לשחרור מוקדם עומד כיום על 18 אחוז בלבד מכלל האסירים (בעבר מעל 30 אחוז קיבלו שחרור מוקדם). כולאים אותם ונותנים להם באופן יחסי מעט מאוד כלים חינוכיים טיפוליים ושיקומיים (אם בכלל). יש מעט תכניות מסוג זה – שכן הדגש של שב"ס הוא בטחוני – ומרבית האסירים אינם יכולים (בשל בעיות ביטחון או משמעת), אינם עומדים בקריטריונים או אינם רוצים להשתתף בהן. פועל יוצא מאי-השתתפות אקטיבית ורציפה בתכניות שיקום בכלא הוא ריצוי של מלוא תקופות המאסר, מחסור בכלים אובייקטיביים להשתלבות מוצלחת בחברה ושחרור מהכלא ללא מסגרת שיקומית. לא פלא אפוא שחלק גדול מהאסירים המשוחררים אינם משתקמים ושבים אל חיק הפשע". השלכות נוספות של המיעוט בתוכניות השיקום הן צפיפות רבה בבתי הכלא ופגיעה אנושה במוטיבציה של אסירים להתנהג באופן ראוי ונורמטיבי.


תעסוקה מונעת חזרה לפשע
ועדת דורנר שבדקה את מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים המליצה ב-2015 להגדיל לתשעה חודשים את תקופת עבודות השירות במקום שישה חודשים כפי שמקובל כיום פרופ' עינת מציין שב-2017, לראשונה מאז 2002, נרשמה ירידה קלה במספר הכלואים, כנראה בעקבות ההשפעה המשולבת של דו"ח ועדת דורנר ופסק הדין של השופט רובינשטיין, שהתקבל בשנה זו ופסק כי יש להגדיל את שטח המחיה של כל אסיר אופן משמעותי תוך 18 חודשים.


פרופ' עינת מסביר כי מאחר שטווח הזמן שהקציב השופט רובינשטיין לא מאפשר בנייה של בתי כלא חדשים, החלופה הפרקטית היחידה היא שחרור מוקדם של אסירים שעברו עבירות קלות או המרת מאסרם בעבודות שירות. "זה לא יפתור את בעיות המאקרו שמובילות לפשע ואת שיעורי הרצדיביזם היחסית גבוהים, אבל כפי הנראה, יפחית, לפחות בשנים הקרובות, את מספר הכלואים".


 

לדברי פרופ' עינת שב"ס אחראי על השיקום בתוך הכלא ובסך הכול עושה עבודה לא רעה, בהתחשב בנסיבות ובתנאים הקשים שבהם הוא פועל; אבל, בשורה התחתונה, מרבית תכניות השיקום בבתי הסוהר לא צולחות. צוותי השיקום מורכבים ברובם מעובדים סוציאליים העושים עבודה חשובה ביותר, אך הידע שלהם בתחום השיקום של עבריינים ואסירים מוגבל. בישראל נצבר ידע תיאורטי ואמפירי די רב באשר לגורמי ההידרדרות לפשע ושיטות הטיפול והשיקום בעבריינים ובאסירים, אך באופן מעשי לא עושים הרבה בתחום. "כך גם באשר להיעדר המחשבה על הרגע שאחרי השחרור. האסיר המשוחרר חוזר בדרך כלל לסביבתו הטבעית - ושם לא השתנה דבר. אין מי שיטפל במשפחת האסיר, שמצבה על פי רוב מידרדר ומחריף בתקופת המאסר. שיעור ההידרדרות לפשע בקרב ילדי אסירים כפול משל ילדים רגילים. כל הדברים האלה ידועים ומחקרים רבים טוענים שאת תכניות השיקום יש לקיים בתוך הקהילה ובתמיכת הקהילה, אבל הפרקטיקה כמעט שלא קיימת. תכניות השיקום עוסקות בבעיות המיקרו, אבל העוני הוא בעיית מאקרו".


הבעיה, מדגיש פרופ' עינת, נעוצה בגישה, ולא בבעיות תקציב. יתרה מכך, מערך הכליאה העכשווי גובה מחיר יקר של כ-10 אלפים שקלים בחודש בממוצע לאחזקת אסיר, ועלות של אסיר שאינו מצליח לצאת ממעגל העבריינות, על פי הערכות משרד האוצר, מוערכת בשלושה מיליון שקלים לאורך כל התהליך של כניסה-יציאה מהכלא לאורך השנים.


פרופ' עינת: "תעסוקה נורמטיבית לאחר השחרור היא אחד הכלים האפקטיביים להפחתת רצידיביזם. שיעור החזרה לכלא יורד באופן משמעותי בקרב מי שהועסקו בעבודה נורמטיבית לפחות שנה. רצוי, לפיכך, שעם התקרב מועד השחרור ישולב האסיר בתעסוקה אמיתית. בשב"ס אמנם טוענים לאחוזי תעסוקה גבוהים בקרב האסירים, אך בפועל אסירים רבים מועסקים בעבודות פנימיות בעלות נחיצות מוגבלת, כגון ניקיון, גינון וצביעה, עבודה מפיגה שעמום במקרה הטוב, אך ללא שום אופק תעסוקתי אמיתי. התעשייה יכולה להיות הפתרון, אבל זה לא קורה בנפח הרצוי. התעשייה האווירית קלטה מעט אסירים, סלטי צבר גם הם, פה ושם בטקסטיל, וזהו פחות או יותר. התעשייה הייתה יכולה ליהנות מעובדים ללא חיסורים, שמעוניינים לצאת מהשגרה ולעבוד. ללא חקיקה בנושא, שום דבר לא יזוז".


יתכן כי שינויי חקיקה בנושא צפויים בעקבות דוח שהפיקה הפרקליטות לאחרונה. על פי הדוח שפרטים ממנו פורסמו בהארץ הפרקליטות ממליצה לשנות את מדיניות הענישה ולהעדיף שיקום עבריינים על פני כליאתם. ההמלצות אלה יחולו על עונשי מאסר קצרים והן עשויות להשפיע על אסירים רבים. הפרקליטות יכולה כבר היום להשתמש בסעיף חריג בחוק ולבקש שיקום, אך בפועל עושה זאת מעט ובמדיניות לא אחידה. רוב ההמלצות המתוארות בדוח ניתנות ליישום מיידי, וחלקן מחייבות שינויי חקיקה.


בית סוהר אוניברסיטאי

שיעור הרצידיביזם הגבוה והשאיפה להיטיב את תנאי הכליאה היו מהגורמים שהובילו את אנשי המחלקה לקרימינולוגיה בבר-אילן להציע מודל הפעלה ראשון מסוגו בעולם: בית סוהר אוניברסיטאי. לשם כך מתכוונת האוניברסיטה להקים מרכז אימפקט ייחודי בשם זה שיהווה פלטפורמה מגשרת בין בית הסוהר לאקדמיה. בית הסוהר האוניברסיטאי מציע אקדמיזציה של עבודת הכליאה, תוך שיתוף פעולה בין חוקרי האוניברסיטה לבין צוות הכלא, לשם לימוד שיטתי של דרכי העבודה בכלא וייעול אמצעי הכליאה כמו גם אפשרויות השיקום של האסירים. פרופ' נתי רונאל, העומד בראש המרכז, צופה כי עבודת כליאה מושכלת יותר תשפר את האווירה בכלא, תפחית את תופעות האלימות ועבירות המשמעת ובכך תאפשר ליותר אסירים לקבל שחרור מוקדם ולהיכנס לתוכניות שיקום.


"הסוהרים והמטפלים בכלא יוכלו לשפר את עבודתם על ידי בחינה שיטתית של עבודתם בעזרת אנשי האקדמיה שילוו אותם באיסוף נתונים כוללני שיטתי ובניתוחם. צוות הכלא - סוהרים, עובדי השיקום וההנהלה - הם שיעמדו במרכז הפרויקט, יקבעו את הנושאים למחקר, יזכו ללימוד עצמי מעמיק בסוגיות כליאה שונות וגם ידריכו את הסטודנטים לקרימינולוגיה, אשר ישתלמו בבית הסוהר. המודל דומה למודל של 'בית חולים אוניברסיטאי'", מסביר פרופ' רונאל, "הכלא יהיה הגוף שייצור את הידע וגם ינחיל את הידע. תרומתו של הפרויקט גם במתן ההזדמנות לאנשי שב"ס להתפתח במישור האקדמי וללמוד לתארים מתקדמים". "היו כמה חששות והסתייגויות, ואנחנו בדרך להתגבר עליהם. אנחנו עדיין בשלב חבלי הלידה, אך אפשר לומר שהרעיון כבר יצא לדרך לקראת מימושו", אומר הפסיכולוג הקליני ד"ר יהושע וייס, בעבר בכיר בשב"ס וכיום מנהלו המיועד של המרכז, "עד שיהיו מסגרות ענישה אלטרנטיביות – עלינו להפוך את הכלא למקום מושכל יותר".

לכתבות נוספות...