חלוצים בעל כורחם

אריאל רובינסקי


הפניית העולים מצפון אפריקה לעיירות הפיתוח גרמה להם עוול והפכה אותם ל"חלוצים בעל כורחם". אבל ממחקריו של ד"ר אבי פיקאר עולה כי מה שעמד לנגד עיני הממשלה היה הצורך הדחוף בפיזור האוכלוסייה ויישוב הפריפריה, ולא 'מזימה אפלה' שמטרתה להרחיק את המזרחים
 

ד"ר אבי פיקאר, מרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, אמור היה להיות התגלמות חלומם של 'המזרחים החדשים' שזוכים בשנים האחרונות לעדנה תקשורתית. הנה מגיע היסטוריון רציני, שחקר לעומק את קליטת העולים מצפון אפריקה בשנות ה-50 וה-60, ושם ידו על פרוטוקולים מאובקים שתיעדו ישיבות סגורות של האנשים אשר קבעו את מדיניות העלייה והקליטה באותן השנים ואף דאגו לביצועה; הוא מאשר רשמית שאכן הייתה 'סלקציה' של העולים, ושהיא הופעלה בעיקר כלפי עולי צפון אפריקה; הוא קובע שאחרי 1951, צרכי המדינה הם שבעיקר חרצו את מדיניות העלייה והקליטה, ולא צרכי העולים; הוא מתאר את מנגנון המניפולציה שהופעל על העולים כדי שלא יהיה בכוחם להימנע מלהגיע לפריפריה; ובכלל, הוא מאיר את ההתנשאות הכללית של ה'ותיקים' והממסד על העולים.


ואולם, במחקריו של ד"ר פיקאר, (ספרו "עולים במשורה" ובמאמרים שונים) אין את מה ש'המזרחים החדשים' ציפו לו. אמנם הממשלה גרמה עוול לאותם עולים, אשר הפכו ל'חלוצים בעל כורחם', אך מה שעמד לנגד עיניה - כך טוען ד"ר פיקאר - היה הצורך הדחוף בפיזור האוכלוסייה ויישוב הפריפריה, ולא 'מזימה אפלה' שמטרתה להרחיק את המזרחים ולהפריד אותם מן הוותיקים. במילים אחרות, עיירות הפיתוח אכן הפכו בדיעבד ל'ארץ גזרה' ולמובלעות של יוצאי צפון אפריקה, אבל לא הייתה שום מדיניות 'אפרטהייד' שכיוונה לכך. יתרה מזאת, קברניטי המדינה, ובראשם בן גוריון, האמינו באמת ובתמים שעיירות הפיתוח ישגשגו ועם הזמן יהיו מוקד משיכה לוותיקים, ואילו העולים יזכו ביוקרה ובהוקרה בתור 'הראשונים', כפי שקרה ביישובים חלוציים רבים אחרים.

 

 

ארץ גזֵרה וארץ קֶסם
עם הקמת המדינה היה יישובם של מרחבי הנגב לצו השעה, והמאגר האנושי הזמין היחיד היו העולים החדשים (למשימה כבירה זו לא די היה בחניכי תנועות הנוער, שעד אז היו המאגר המרכזי של חלוצים למשימות ההתיישבות). "המוסדות המיישבים באמת האמינו שאפשר להפוך את העולים החדשים לחלוצים גם מבלי לשאול לדעתם. הנחת העבודה הייתה שאם ישאירו לעולים את הבחירה, רובם יתיישבו במרכז", פורט ד"ר פיקאר את השיקולים, "ולאור לקחי הקליטה במעברות, שרובן הוקמו באזור המרכז בקרבת יישובים קיימים, יושמה התוכנית 'מהאונייה לכפר'. החל משנת 1954 העולים נלקחו ישירות מנמל חיפה ל'ערי הפיתוח' ולמושבים חקלאיים בדרום ובצפון. בספינה שמעו העולים שדימונה, ירוחם ונתיבות 'קרובות לבאר שבע' או דברים דומים, אך במציאות של אותם הזמנים זה היה סוף העולם. זאת ועוד, בעודם במרוקו חויבו העולים לחתום על מסמך מהסוכנות, בעברית ובצרפתית במקביל, ובו התחייבו לציית להכוונה אל מקומות היישוב. מי שיסרב, לא יזכה בסיוע מטעם המדינה או הסוכנות. לא ברור מה העולים הבינו מכך, ". אך רבים מהם הופתעו מהתנאים הבראשיתיים אותם פגשו בארץ.


העיתונות, מצידה, שיבחה את העולים על "רוח החלוציות" שלהם; לוי אשכול, ששימש ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות מ-1948 עד 1963, אמר כי הקשר לארץ ישראל עובד כמו קסם, הופך את האנשים לחלוצים. אך לא עבר זמן והגיעו הידיעות על הקשיים המרובים, על עליבות היישובים ועל גלי העזיבה מקריית שמונה, ירוחם ויישובים אחרים. עד מהרה איבדו עיירות הפיתוח את ההילה החלוצית וקוטלגו כמקומות נחשלים, כארץ גזרה שכל מי שיכול בורח ממנו.


באותן שנים נקטה מדינת ישראל במדיניות עלייה סלקטיבית והחל מ-1951 העמידה תנאים: 80 אחוזים מהמועמדים לעלייה יהיו בני 35 ומטה, בריאים ובעלי מקצוע. במילים אחרות, זקנים, חולים וחסרי מקצוע, שעלולים להפוך לנטל על המדינה, נשארים בחוץ. רשמית, התנאים האלה הופנו לכל התפוצות היהודיות, אבל בפועל המסננת הופעלה רק בקרב עולי צפון אפריקה. הסוכנות היהודית אף שלחה רופאים מהארץ למרוקו ולטוניסיה כדי לבדוק את המועמדים לעלייה. קרוב למחצית מהמועמדים לעלייה מצפון אפריקה (שהחל מ-1954 מצבם בארץ מוצאם החמיר ) - נדחו. על כפות המאזניים נשקלו מידת הסכנה המוחשית המאיימת על הקהילות, אל מול היכולות המוגבלות של המדינה לקלוט גלי עלייה גדולים. סיפורים קשים על אנשים שחשו שהקרקע בוערת מתחת לרגליהם ובכל זאת נפסלו לעלייה, לא איחרו לבוא. 

 

 

האמינו בהצלחה
ד"ר פיקאר: "מדינת ישראל אכן האטה במכוון את העלייה מצפון אפריקה בשנים אלה, ובכך חטאה לתפקידה כמדינה יהודית כהגדרתה במגילת העצמאות. בנוסף, ישראל חששה החל מסתיו 1955,  ממלחמה עם מצרים והשילוב של גל עלייה המוני עם מלחמה, היה תסריט אימים. מאוחר מדיי, כשמרוקו קיבלה עצמאות ב-1956 וסגרה את שערי העלייה, מדינת ישראל הבינה שאיחרה את המועד וניסתה לתקן את המצב. היא שלחה למרוקו סוכני מוסד שארגנו עלייה חשאית. בסופו של דבר, ב-1961 ישראל השיגה היתר חצי ליגלי של העלייה, בעזרת שוחד למלך מרוקו ובעצם קנתה, בסכום עתק, את עליית היהודים.


"בשנים אלה ניסתה המדינה לשפר את מצב תושבי עיירות הפיתוח באמצעות הטבות כלכליות רבות, ובהן עידוד התעשייה ליצירת מקורות פרנסה. כ-50% מההשקעות בתעשייה בשנות ה-60 היו באזורים של ערי הפיתוח, אף שתושבי העיירות היוו רק 25% מהאוכלוסייה הכללית. מהלך זה הפך אותן לעיירות של פועלים, אבל החלופה הייתה אבטלה", מציין ד"ר פיקאר ומעיר כי בסביבות שנת 2000 חל מפנה. בועת הנדל"ן באזור המרכז הפכה את הנגב לחלופה ממשית, ובעיירות פיתוח רבות נבנו בשנים האחרונות שכונות חדשות, ובהן שכונות של צמודי קרקע, שמושכות אוכלוסייה מכל הארץ.


אמירתו של ד"ר פיקאר בעקבות העיון במסמכי התקופה ברורה ונחרצת: "לא הייתה שום מזימה להפריד את המזרחים מהאשכנזים ולהפוך אותם לפועלי דחק. אכן, במחלקה להתיישבות נהגו בחוסר רגישות משווע ובהתנשאות, אבל מעיון במסמכים הרלוונטיים עולה תמונה ברורה, המוכיחה כי קברניטי המדינה האמינו בהצלחת היישובים החדשים.


לדברי ד"ר פיקאר, הביקורת אינה מידתית וההתייחסות על פי רוב שטחית. "יש הטוענים כי הממסד האשכנזי לא התכוון ליישם את מדיניות של שילוב האוכלוסיות השונות, מדיניות שזכתה לימים לשם כור ההיתוך. מעידה על כך העובדה שבעיירות הפיתוח התרכזו בעיקר עולים מצפון אפריקה. אולם העובדות בשטח מלמדות על הפרדה בין מדיניות חינוכית של 'כור היתוך' לבין מדיניות תכנונית של פיזור אוכלוסייה. מה שקרה הוא שיד ימין של פיזור האוכלוסייה ניצחה את יד שמאל של כור ההיתוך, וזהו דווקא סיפור מאוד ישראלי".

לכתבות נוספות...