פוסט טראומה

האופי הלא פורמאלי בפייסבוק מאפשר לאנשים להתבטא בספונטניות מבלי להתחשב תמיד בהשלכות הפוגעניות של הפוסט שכתבו. וככל שיש יותר שיתופים עלולה החשיפה הנרחבת להפוך לעונש כבד ולא מידתי

 

"שיימינג היא תופעה עתיקה שגילה כגיל המין האנושי. מה שהתחדש הוא המדיה שמפיצה את המקרים שעוררו את השיימיניג ויוצרת להם תהודה נרחבת," אומר ד"ר אלון הסגל, נשיא איגוד האינטרנט הישראלי, מרצה בכיר במל"א, בוגר בר-אילן ומרצה במחלקה ללימודי מידע.

 

המקרה הטראגי האחרון היה התאבדותו של אריאל רוניס, מנהל בלשכת האוכלוסין. פוסט שכתבה אישה בפייסבוק ובו האשימה אותו בגזענות, התפתח לגל השמצות ברשת החברתית. מקרים אחרים שעלו לדיון בתקשורת, ובהם סרטון "טיסת השוקולד", שבו תועדה נוסעת כשהיא מתפרצת כלפי דייל במטוס, וכן תיעוד והפצה של מקרים מביכים אחרים אמנם לא הובילו לתוצאות טראגיות כמו התאבדות, אבל היו מביישים והרסניים.

 

ד"ר הסגל: "אנשים תומכים בשיימינג כי הם תופסים אותו ככלי נשק המאפשר לחלש להתקומם כנגד עוולות שונות. ואולם, זוהי תפיסה מוטעית, המטשטשת את הקו המבדיל בין מחאה כלפי המערכת לבין ביוש אדם מסוים. במקרה של רוניס השיימינג לא זעק על עוול, אלא פגע ובייש את האדם שאיתרע מזלו להיות נציג המערכת באותו הזמן. אותו פקיד יכול היה להיות אתה, אני, או חבר קרוב שלא עשה שום רע, מלבד העובדה שלא נתן את השירות שהמתלונן ציפה לו". ד"ר הסגל מוסיף שהאופן הראוי להגיב על שירות לא נאות הוא להגיש תלונה בדרך מקובלת. 

 

ד"ר הסגל מסביר שבהיותו מבוסס על מוניטין, האינטרנט מעצים את המסר המבייש ואת השלכותיו והופך אותו לעונש כבד ולא מידתי: "אדם מזוהה ברשת על פי המוניטין שצבר, וכל פגיעה בתדמית שלו עלולה לשאת תוצאות - לפרנסתו, למשפחתו ולעיתים לחייו. ביוש והלבנת פניו של אדם ברבים לא תשיג את המטרה של תיקון המערכת. עובדה זו לעצמה שומטת את הקרקע מסוג זה של פרסום, והוא אינו לגיטימי בשום צורה שהיא".

 

הוא טוען כי אף אם נדמה כי נשוא השיימינג באמת שגה וחטא, אין עבירה בעולם שתצדיק עונש אכזרי שכזה. "כדי למגר את התופעה יש לנקוט צעדים חינוכיים שיעלו את המודעות להשפעתו ההרסנית של השיימינג. ככל שנדבר על כך יותר ונלמד את בני הנוער ואת המבוגרים מה ההשלכות, התופעה תתמעט".

 

ד"ר הסגל מציין כי באחרונה העלה איגוד האינטרנט הישראלי קמפיין הסברה לאינטרנט כנגד תופעת השיימינג. בין התגובות שהתקבלו היו גם הערות, בעיקר של נשים, שתמכו בשיימינג כנגד מטרידים ואנסים. "לדעת התומכות, הפרסום ברשתות יסייע בהתמודדות נגד אלימות. בניגוד אליהן אני סבור כי מידע כזה ניתן לפרסם רק לאחר דיון ופסיקה בערכאות המשפטיות".

 

ה"שיימינג" תורם לסולידריות

ד"ר דני קפלן מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מתמחה בסולידריות ובלאומיות, מדגיש כי הרשתות החברתיות הן כלי תקשורת ארוך טווח, שהשפעתו חורגת מעבר לכאן ועכשיו: "בניגוד לעיתון, השפעת השיימינג שורדת לתקופה ארוכה, כמעט נצחית. כל פוסט נשאר לתמיד, ועשוי להתגלגל ולהפוך וויראלי. כל אחד יכול לחוות דעה מבלי לבדוק דברים לאשורם".

 

ד"ר קפלן מסביר כי מה שאִפשר ואף חיזק את תופעת השיימינג היה טשטוש הגבולות בין המרחב הציבורי לאישי: "המינוח 'חברים' הטעה את החברה לחשוב שאפשר לנהל ברשת החברתית יחסים על בסיס אישי וחברי בתנאים אינטימיים ובטוחים; אך למעשה, הזירה החברתית פומבית לחלוטין. הטשטוש הזה בין המרחב הפרטי לציבורי גורם לדברים לצאת משליטה. האופי הלא פורמאלי של השיחה ברשת מביא לכך, שאנשים מרשים לעצמם ספונטניות, הומור ופחות מחשבה במי זה עלול לפגוע. אבל ככל שיש יותר שיתופים והפוסט הופך לנחלת הכלל - מה שנאמר אולי ללא כוונות רעות הופך בקלות לתוכן פוגעני, שהשפעתו המרושעת מתגלגלת משיתוף לשיתוף ותופחת כמו כדור שלג".

 

עם זאת הפן האחר של תופעת השיימינג מתבטא לדברי ד"ר קפלן בחיזוק הסולידריות החברתית. כדוגמה הוא מביא את עוצמתם הרגשית ומספרם הגדול של הפוסטים בתקופת "צוק איתן", נגד אנשים שהביעו דעה שונה מדעת הרוב. "בחברה שלא מייחסת חשיבות לסולידריות, לא היו עושים עניין מאנשים שחושבים אחרת מהרוב. השיימינג ברשת החברתית הופך לכלי מזקק סולידריות. מצד אחד הוא מחדד את ה'ביחד', ומצד שני מגרש את ה'אויבים' המאיימים על הסולידריות של אותה קבוצה".

 

הוצאת צווים בזמן אמת

ד"ר מרים מרקוביץ-ביטון מהפקולטה למשפטים בבר-אילן מתמחה בנושא משפט וטכנולוגיה ודיני קניין ועוסקת בנושאי הקניין הרוחני וההגנה עליו באינטרנט. "הכלים המשפטים העומדים לרשותו של כל אזרח ומגנים עליו בחיי היום יום, כמו חוק איסור לשון הרע, חוק הגנת הפרטיות והחקיקה הפלילית על איסוריה השונים, יכולים לעמוד להגנתו של האדם שבויש גם באינטרנט. יתרה מזאת, כל שיתוף או 'לייק' או תגובה מביישת לפוסט, גם אם אינם נחשבים לעבירה על אחד החוקים הפליליים, עדיין עשויים להיחשב כסיוע לדבר עבירה ומעבר על ההוראות הפליליות של חוק איסור לשון הרע, שגם בגינם ניתן להגיש כתבי אישום פליליים".

 

עם זאת, מציינת ד"ר מרקוביץ-ביטון, המציאות מלמדת שיש קושי גדול לאכוף חוקים אלו בסביבה מהירה ודינמית דוגמת האינטרנט. במקרה של אריאל רוניס ז"ל לא הוגשו כתבי אישום ואף לא הוגשה תביעה בגין חוק איסור לשון הרע. "קיימות שאלות קשות גם לעניין היקף האחריות בשיימינג: את מי ניתן לתבוע, את הראשון שהעלה את הסטטוס? את המשתפים? ומה באשר למסמני הלייקים? השיטות המסורתיות אינן יעילות מבחינת אכיפה. רבים מהפרסומים המדוברים אינם עוברים בקרה כנהוג בעיתונות וגורמים לנזקים אדירים. הדין מטיל אחריות על עיתונים, ואולי צריך לשקול להטיל אחריות דומה על פלטפורמות חזקות דוגמת פייסבוק ואתרים דומים". ד"ר מרקוביץ-ביטון מוסיפה כי אול צריך גם לייעל את מנגנוני הוצאת הצווים נגד הפעילות האסורה תוך שיהוי זמן מינימלי, כך שהמידע הפוגע לא יספיק להתפשט ולחולל נזק רב.

 

הלבנת הפנים
גם ספרות חז"ל עוסקת בנושא הביוש. האמרה "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים" חוזרת בתלמוד שלוש פעמים. ישנן עוד אמירות רבות בגנות התופעה, כגון "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא", או הסיפור התלמודי על רב עוקבא שהתחבא יחד עם אשתו בתנור, תוך סיכון, ובלבד שלא יבייש עני, שיראה מי הוא זה הנותן לו צדקה בסתר.

 

לעומת הפן המוסרי בספרות חז"ל, ספרות ההלכה והפסיקה כמעט שאינה עוסקת בנושא. עניין הביוש והלבנת הפנים, כמו גם הוצאת דיבה, נכנס תחת הקטגוריה של איסורי לשון הרע ורכילות. במשך שנים רבות העיסוק בתחום זה נחשב איזוטרי, שכן ליהודים בגולה היו עניינים בוערים יותר לעסוק בהם, כמו הישרדות ושימור ההלכה היהודית.

 

השינוי חל בעקבות הספר "חפץ חיים" שבו מסדיר הרב ישראל מאיר הכוהן כגן מערכת תְקינה הלכתית של התקשורת הבין-אישית; הוא יוצק כללים משפטיים אובייקטיבים לתחום המופשט הזה, מה מותר ומה אסור בהתייחסות לזולת. כל זאת, בהתבסס על מקורות חז"ל, במשנה, בתלמוד ובמסורת ההלכה.

 

"החפץ חיים" עשה רבות לקידום הדיון בנושא החשוב. הספר הפך אבן יסוד בלימודי היהדות ובעקבותיו עלתה המודעות לחשיבות הנושא, שכבר משורר תהילים כתב עליו: "מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

אפי פרידמן הוא רב וסטודנט לתואר שני במחלקה לתקשורת.

לכתבות נוספות...