לפרק את מונופול הגיור

מספר קטן מאוד של עולים מ"זרע ישראל" מתגיירים מדי שנה, עובדה שמקשה על השתלבותם, מרחיבה את פוטנציאל ההתבוללות ומפלגת את החברה הישראלית. כדי לפתור את הבעיה, על המדינה להפקיע את הגיור מידי הרבנות הראשית


בישראל חיים כ-350,000 עולים מחבר העמים שאינם מוכרים כיהודים. רובם אינם גויים גמורים, אלא צאצאים של "זרע ישראל", יהודים שנולדו לאם לא יהודייה. מדי שנה נוספים כ-10,000 איש לקבוצה זו, כתוצאה מריבוי טבעי ומהמשך העלייה. העולים, ובוודאי הדור השני והשלישי להם, מתערים בישראל וגורלם נקשר בגורלנו.

 

בדור האחרון הכריזו ממשלות ישראל פעם אחר פעם, כי גיורם של העולים היא משימה לאומית. אבל העובדות מלמדות על כישלון מתמשך: רק כ-1,800 עולים מתגיירים מדי שנה (בכללם המתגיירים במסגרת שירותם בצה"ל); היינו, היקפה של הקבוצה הולך וגדל בכ-8,500 איש בשנה.

 

מי אחראי לכישלון? בצד החברה האזרחית כולה (שאיננה מעוניינת בנושא), ההנהגה הפוליטית (שמתייחסת לגיור כעניין של "הורדת ידיים" בין החרדים לדתיים הלאומיים), הרשות המבצעת (שמגמגמת בהפעלת הסמכויות המסורות לה) והרבנות הראשית - כל אלה אחראיות למחדל. על פי החוק הישראלי, הסמכות להנפיק "תעודות המרה" מסורה בידי הרב הראשי לישראל. בכך נוצר מונופול חוקי, המפקיד בידיו את קביעת המדיניות ההלכתית לגיור בישראל.

 

בכנסת הקודמת היו ניסיונות לשנות את החוק ולאפשר לרבני ערים ויישובים (שנתמנו לתפקידם על ידי הרבנות הראשית) להקים בתי דין לגיור, שבהם יישמו את אמות המידה ההלכתיות המקובלות עליהם. החוק לא עבר: תחתיו נקבעה החלטת ממשלה ברוח זו. ואולם, עם הקמת הקואליציה החדשה, שכוללת את החרדים, בוטלה ההחלטה והמונופול שב לידי הרב הראשי לישראל.

 

הדעת נותנת שהרבנות הראשית תפעל מתוך אחריות לאומית ותאמץ עמדות הלכתיות שתאפשרנה גיור למעוניינים בכך בלב שלם - ולא היא. אף שמדובר ב"זרע ישראל", ואף שהעולים משרתים בצה"ל וחשים יהודים לכל דבר ועניין, המדיניות ההלכתית הנוהגת היא של שמאל דוחה, במקום ימין מקרבת. זוהי בחירה נוסח בית שמאי, שאיננה מתחייבת מבחינה הלכתית, ותוצאותיה קשות: דיינו שנזכיר את הפוטנציאל האדיר של התבוללות של ילדינו כאן, במדינה היהודית.

על רקע זה, קבוצת רבנים חשובה מקרב הציונות הדתית, בהנהגתו של הרב נחום רבינוביץ, החליטה לפתוח מיזם גיור פרטי, במסלול עוקף רבנות ראשית, שיעדו הוא גיור קטינים. החלטתם מבטאת תסכול עמוק מהפקרת הנושא בידיים שאינן רגישות לחשיבותו. הם מבקשים למנוע התבוללות וחלוקת העם לשניים. הם מקשיבים לצורך הלאומי ומגיבים לו.

 

ואולם, זוהי בחירה קשה מנשוא: הרבנות הראשית היא ארגון של המדינה, המבטא את הקשר בין דת ומדינה בישראל. גם מי שחושב, כמוני, שהרבנות הראשית חוטאת בתפקודה המעשי – ברמה המוסרית, הציבורית ואף הדתית – איננו יכול להכחיש שהיא מסמלת את ההיבט הדתי באפיון החוקתי של המדינה כ"מדינה יהודית". לפיכך, המהלך של הקמת בתי הדין החלופיים לגיור, החותר תחת סמכותה של הרבנות הממלכתית, מעורר ספקות גדולים.

 

על כל פנים, ההחלטה האמיצה של רבני הציונות הדתית היא בבחינת קריאת השכמה אחרונה לפוליטיקה הדתית-לאומית: עליה להתעשת ולהפסיק את הפקרת נושאי דת ומדינה לחרדים. הציבור הדתי-לאומי גדול עדיין מהציבור החרדי. הוא יכול לגבש סביבו את הציבור המסורתי הרחב ויחדיו ליטול את האחריות לנושאי דת ומדינה בישראל. אם לא ייעשה כן, יגיע הקץ על הרבנות הממלכתית בישראל.

לכתבות נוספות...