בודדות בצמרת

רק כשליש מחברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות בישראל הן נשים. ממה נובע חוסר האיזון הבולט בין נשים לגברים בצמרת האקדמיה; ומדוע, על אף המודעות הגוברת, לא חל שינוי


דו"ח שפרסמה המועצה להשכלה גבוהה ב-2015 בנושא ייצוג נשים באקדמיה, מצביע כי רק 29 אחוזים מחברי הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות בישראל (פרופסורים מן המניין, פרופ' חבר, מרצים בכירים ומרצים בעלי תקן) הן נשים. אמנם בבר-אילן שיעור הנשים בסגל האקדמי הבכיר הוא הגבוה ביותר מבין האוניברסיטאות בישראל ועומד על 33 אחוזים, אך נקודת האיזון עדיין רחוקה.

 

עוד קובע דו"ח המועצה להשכלה גבוהה, כי למרות המודעות ההולכת וגוברת לנושא, שיעור הנשים הבכירות באקדמיה לא השתנה באופן משמעותי בעשור האחרון. חוסר האיזון בייצוג נשי בסגל הבכיר מעסיק מאוד את רקטור האוניברסיטה, פרופ' מרים פאוסט - האישה הראשונה המכהנת בתפקיד רקטור בבר-אילן - והנושא מוצב גבוה ברשימת הנושאים שהיא שמה לה כמטרה לקדם. ככל שיהיו יותר נשים מצטיינות במערכת, אומרת פרופ' פאוסט, כך עשויה לקטון ההטיה  נגד נשים. 
 

פרופ' פאוסט מדגישה כי במסלול התובעני של הקריירה האקדמית, מי ששואף גבוה נדרש להצטיין מהתואר הראשון ועד לדוקטורט. אחרי הדוקטורט יש להמשיך ולפרסם מאמרים, לחדש חידושים מדעיים, להופיע בכנסים מקומיים ובין-לאומיים ולצאת ללימודי פוסט-דוקטורט בחו"ל, לרוב גם ללא כל הבטחה למשרה עתידית באופק. "השלב הזה כרוך בהימור גדול של השקעת זמן וכסף, ומנשים המחיר הנדרש גבוה יותר לנוכח הציפייה החברתית שיקימו משפחה", אומרת פרופ' פאוסט ומוסיפה: "למרות השינוי שחל בשנים האחרונות בחלוקת התפקידים המסורתית, עדיין עול גידול הילדים ובניית המשפחה מוטל ברובו על האישה. למי שמשתייכת, כמוני, למגזר הדתי יש בנוסף מחויבות רבה יותר כלפי הקהילה".

 

לדבריה, הציפייה מנשים לטפח משפחה לצד הקריירה האקדמית היא תופעה ייחודית לחברה בישראל. "ברחבי העולם נשים באקדמיה נישאות בדרך כלל בגיל מאוחר יותר אם בכלל, ויולדות ילד או שניים. כשאני נפגשת בחו"ל עם אנשים שאינם מכירים אותי, אני חשה בדעה הקדומה: 'אם יש לה ארבעה ילדים היא בוודאי לא מדענית רצינית'. החדשות הטובות הן שהשוביניזם הגברי ה'קלאסי' מסוג זה בולט כיום הרבה פחות ואנשים כבר לא מעזים לחשוב בהגדרות כאלה, או לפחות לא להודות בהן בפומבי. זכור לי עד היום אירוע חברתי  שבו העיר אחד הבכירים בסגל האקדמי, שאף היה שותף בקבלתי לסגל הבכיר, כי אין זה הוגן שאני תופסת משרה בכירה באקדמיה, שכן בעלי משתכר יפה ויכול לפרנס אותי. הערה זו מלמדת על היחס  לנשים שאפיין חלק מחברי הסגל באקדמיה בעבר".

 

"תמיד התנהלתי מתוך ביטחון שאם אהיה טובה, אצליח, וכך היה. אני חבה חלק מהצלחתי למשפחתי, שתמכה בי לאורך כל הדרך. כיום המצב השתפר במידת מה, כמו למשל בעזרת מלגות מיוחדות שהאוניברסיטה מעניקה לחוקרות שיוצאות לפוסט דוקטורט בחו"ל, המקלות על ניוד המשפחה. יתרה מזאת, כיום מתאפשר לנשים אחרי לידה לקבל דחייה של שנה בחישוב התקופה המרבית הנדרשת לקבלת קביעות". פרופ' פאוסט מדגישה כי השינויים לטובה באים לידי ביטוי גם בעובדה שלקראת שנה"ל הנוכחית נקלטו באוניברסיטה חברות סגל חדשות רבות, המהוות כמחצית מכל חברי הסגל החדשים שיתחילו לחקור וללמד בבר-אילן.

 

מחסום המרפקים

גם פרופ' רונית שריד מהפקולטה למדעי החיים, היועצת לרקטור בנושא קידום נשים באקדמיה, שמה דגש על הקושי ביציאה לפוסט דוקטורט בחו"ל. לדבריה, זהו אחד החסמים העיקריים בדרכן של נשים אל צמרת האקדמיה. "כדי לצאת ללימודים בחו"ל נדרש תיאום עם בן הזוג, ניתוק מהמשפחה המורחבת, התמודדות עם שאלות של פרנסה וחינוך הילדים וכל זאת במקביל לאופק מעורפל. מענה מסוים לכך נותנות מלגות מטעם המועצה להשכלה גבוהה וקרן רוטשילד המאפשרות לנשים לעשות פוסט דוקטורט בישראל בשילוב עם שהייה מקוצרת בחו"ל".

 

מכשול נוסף לדעתה של פרופ' שריד מתייחס לכך שנשים "דוחפות את עצמן פחות", ונוטות שלא להתמודד על תפקידים בכירים. לדבריה, ישנן אוניברסיטאות המשהות דיון במועמדים לסגל האקדמי, אם אין ביניהם נשים. 

 

פרופ' שריד גם מדגישה את שיעורן הנמוך של הנשים בתחומי המדעים המדויקים, ובעיקר בפיסיקה, כימיה ומתמטיקה. לדבריה רק מהלך דרמטי המתמקד בחינוך מדעי מוקדם וחניכה וליווי אישי של חוקרות מבטיחות עשויים להוביל לשינוי.


 

פרופ' אורלי בנימין מהמחלקה לסוציולוגיה אומרת כי בעקבות אימוץ המלצות ועדת מלץ ב-1996 השתנתה שיטת התקצוב באוניברסיטאות לשיטה המבוססת על מדידת תפוקה ושינוי זה הערים קשיים נוספים בדרך להשגת שוויון הזדמנויות. לדבריה, עד אז עבודתם של חברי הסגל הבכירים באקדמיה לא נמדדה, הם לא הוערכו לפי תפוקות ונהנו מתנאי קביעות מפליגים. רק נשים מעטות, כאלה שבאו מרקע מבוסס והיו להן משפחות שתמכו בהן, הצליחו להגיע למשרות באקדמיה. אלא שגם נשים אלו התמקדו בעיקר במדעי הרוח והחברה ומרביתן נותרו בדרגות הנמוכות בהיררכיה האקדמית.

 

"צחוק הגורל הוא, שדווקא השיטה החדשה לקידום חוקרים בהתאם להיקף ולאיכות מחקריהם, שהייתה אמורה לייצר הזדמנות שווה יותר לחוקרים מכל המעמדות, דווקא היא שימרה את המבנה הישן", מצֵרה פרופ' בנימין, "מצד אחד, הדרישות מהחוקרים לתפוקות גבוהות עלו, אבל מהצד השני לא הוקצבו תקציבים לעידוד החוקרים והיקף המלגות והתמיכות האחרות הצטמצם. בדרך זו גדל הקיטוב בין אלה שאינם תלויים במלגות כדי להצליח, לבין אלה שתמיכה היא קריטית להישרדותם כחוקרים".

 

כמו כן, לצד מדידת התפוקות הלכה והתמעטה מכסת התקנים. לדבריה, מצב זה יצר העדפה ברורה לחוקרים ותיקים יותר שכבר צברו פרסומים. "חוקרים צריכים להוכיח תפוקות אקדמיות גבוהות כבר בשלב הכניסה. שלב זה מקביל לשלב שבו נשים עסוקות בדרך כלל בטיפול בילדים קטנים ובהישרדות כלכלית. עם שינוי שיטת תקצוב האוניברסיטאות, נחסמה האפשרות לביצוע פעולות לתיקון אי השוויון המגדרי. לדוגמה, נחסמה האפשרות לאפשר לנשים בתחילת דרכן משרות תקניות שיאפשרו להן לצבור הישגים לאורך תקופה ממושכת יותר. באין תקנים המאפשרים להן להתפנות לכתיבה ולמחקריהן הן אינן מצליחות להעמיד רשימת פרסומים שתתאים אף למינימום הדרוש לכניסה".

 

חמישית מנומסת
נתוני הסקרים מצביעים על כך שרק כחמישית מכלל הפרופסורים מן המניין, התפקיד הבכיר ביותר מבין אנשי הסגל באקדמיה, הן נשים. פרופ' בנימין אומרת כי נתון זה מצביע על כך שהאקדמיה אינה שונה מארגונים גדולים אחרים במגזר הציבורי. לדבריה, בכל מרחב הירארכי קשרים בין-אישיים מהווים צורה של הון המחזקת נגישות למשאבים ולקידום. באקדמיה ממד זה אף מועצם, בשל התדירות הגבוהה של הצורך באישור ובהכרה. "מכתבי המלצה, שיפוט מאמרים, שיפוט הצעות מחקר, שיפוט ספרים, שיפוט מונחים – כל אלה מייצרים תלות בקשרים עם בעלי דרגות בכירות יותר של החוקר המתחיל". לטענתה, לגברים קל יותר לגייס תמיכה חברתית בקרב בעלי דרגות בכירות באקדמיה ובמקרים רבים עבודותיהם זוכות בהערכה ביתר קלות.

 

"מהסיבות האלה, גם כיום, שני עשורים לאחר דוח ועדת מלץ, המצב נותר על כנו. הנשים עדיין מהוות 'חמישית מנומסת' מתוך כלל הבכירים באקדמיה".

 

פרופ' מיכל אלברשטיין, פרופסור חבר בפקולטה למשפטים ועד לאחרונה ראש התוכנית ליישוב סכסוכים, זכתה באחרונה במענק מטעם האיחוד האירופי ERC הניתן לחוקרים מצטיינים, על פרויקט פורץ דרך. כמי שלמדה לתואר שני ולדוקטורט בהרווארד שבארה"ב היא מעידה כי באופן אישי לא נתקלה באפליה מגדרית שמנעה ממנה להתקדם במסלול האקדמי. יתרה מזאת, לדבריה, כחוקרת צעירה היא אף זכתה ליחס מתחשב מצד המרצים והקולגות. "העובדה שאני אם לילדים גם זיכתה אותי בנקודות זכות לקבלת המענק מהאיחוד האירופי", מספרת פרופ' אלברשטיין, "יש להם מדד לזמן ולמשאבים שאישה צריכה להשקיע באימהות והם משקללים נתון זה במסגרת הקריטריונים למענק". בישראל לעומת זאת, מודה פרופ' אלברשטיין, התהליך להשגת השוויון אינו מובן מאליו ויש בו גם הרבה צעדים לאחור. "יש מי שמעוניין לשמר את התפקידים המסורתיים של הנשים", היא אומרת. "המבחן יהיה לטווח הארוך ובאוניברסיטת בר-אילן כבר מתחילים להרגיש בשינוי. ככל שיהיו יותר נשים במשרות בכירות, המערכות ישתנו ואנו נראה גם שינוי בסטטיסטיקות". בעיקר היא מעוּדדת מן העובדה שבבר-אילן מכהנת כיום אישה בתפקיד האקדמי הבכיר ביותר: "כהונתה של אישה בתפקיד רקטור משליכה על כולנו, שוברת סטיגמות ומשדרת את המסר שנשים מסוגלות לכול בדיוק כמו גברים".

לכתבות נוספות...