לא חשוב מאיזו עדה

הומור ישראלי אפקטיבי אינו יכול שלא לעסוק בהומור אתני, ובתחום הזה בחברה שלנו כל הקבוצות האתניות זוכות לטיפול. לובה הקופאית העצבנית מרוסיה, סרג'יו קוסטנזה התחמן מרומניה, סמך-טתים ותיקים כמו מיסייה לוי, מזרחיים כמו סאלח שבתי והבז'יז'ינות הפולניות של "זהו זה". אצלנו כולם מקבלים את מנתם, אחרת הם לכאורה מודרים מהישראליות

ההומור המקומי שלנו מתייחס לכל קבוצה אתנית בישראל, מהייקים והפולנים ועד המרוקאים והתימנים, ובמידת מצומצמת הערבים. הומור לשוני אתני מתמקד בשפתם של בני הקבוצה האתנית, במבטא המיוחד שלהם, בשיבושי המילים והדקדוק ובתחביר המיוחד להם. כאשר לשונה של הקבוצה האתנית חורג ממבנים הנחשבים "עברית נורמטיבית", היא מעוררת צחוק.

אך האם ההומור האתני אינו אלא צחוק של בוז המשרת את תחושת העליונות של הצוחק כלפי הקבוצה האתנית המבוזה? במקרה זה נוכל לטעון שהצחוק מייצג עמדה גזענית. האפשרות האחרת היא, שההומור האתני נועד למטרה הפוכה: על ידי חשיפת הגיחוך והאבסורד בדפוס ההתנהגות והלשון של בני הקבוצה, אנו משתחררים מחומת העליונות הגזענית ומוכנים לקבל את האחר, גם אם בעינינו הוא מלא חולשות ומגרעות.

צוחקים מתוך אהבה
ההומור האתני מבוסס על היסודות הלשוניים המיוחדים של הקבוצה האתנית ומקצין אותם. האפקט שהוא יוצר לא גורם לנו לבוז לדמות, אלא ממלא את היסוד המשחרר הטמון בהומור: אנחנו לומדים לקבל את הדמות, ודרכה את הקבוצה האתנית כולה, לצחוק איתה ולא עליה, לכבד אותה ואפילו לאהוב אותה.

אפרים קישון עיצב את סאלח שבתי ואת לשונו בדמותו של תושב מעברה, יוצא צפון אפריקה. סאלח נשמע מוזר לאוזן הישראלית הצברית-אשכנזית. המבטא כבד, התחביר עממי. קישון הואשם בכך שהוא מלעיג על העלייה המזרחית ומציג אותה כגסה ופרימיטיבית, אבל בפועל כמה ממשפטי הביקורת הנוקבים ביותר כנגד האפליה העדתית בחברה הישראלית נאמרו מפיו של סאלח: "אין עבודה, אין שיכון, אין שום דבר, אין"; "צריך פתק בשביל שיכון, גברת". סאלח, אדם כריזמטי ובעל חוכמת חיים, נשא מונולוג שלא היה מבייש את "הפנתרים השחורים", ובכך העניק לעלייה המזרחית קול שנשמע ונזכר היטב.

התסריטאי והשחקן שייקה אופיר בנה גלריה של טיפוסים, שלרבים מהם היה גוון עדתי, כמו הפרופסור הייקה קורצברג, המורה הערבי לאנגלית והדרוזי זאכי זהלן. אחת הדמויות המובהקות היה גבר מעונב שסיפר את סיפורה של ציונה, שהלכה להיבדק אצל רופא העיניים הירושלמי דוקטור טיכו. חיתוך הדיבור של הדמות היה מזרחי בעליל, עם מאפיינים עיראקיים. האפקט ההומוריסטי שלה נוצר באמצעות הניגוד בין הלבוש ההדור והדיבור המהוקצע, לבין הנאיביות והידע החלקי והמשובש שהיה לאיש על העולם. המשפטים שהוציא מפיו, כמו "יצאו איזה חמישה אחדים כולם מקרה עין"; וכן הביטוי "האחים מה שמביאים את החמצן", עוררו אותנו לצחוק והביאו לכך שהוא נתפס בעיני הקהל כמגוחך. יחד עם זאת, לצד הגיחוך שהיה במידה, הדמות עצמה מעוררת חיבה רבה ואפילו כבוד.

דמות ספרדית נוספת שעוררה צחוק מתוך מקום של כבוד למסורת שייצגה, היה מיסייה לוי במערכון הגששי "שבת שלום", שעליו נאמר כי הוא "קם בשביל לראות אם הוא עדיין לא ישֵן". דמות זו ייצגה את הסמך-טית בקרב קהילתו. חשיפת הדמות הספרדית היא אחת מאושיות ההומור הגששי והיא יוצאת לאור גם במערכוני "הקפיטריה בטבריה", במערכוני חלפון ועוד. כמו מיסייה לוי, גם יתר דמויות הספרדים של הגשש משדרות תמימות וחום מהולים באירוניה. "שאעשה תה?", "אולי ניכנס אצל מיסייה לוי, נגיד לו איזה שבת שלום?", "בכמה ההתעטשות?", המשפטים נאמרים בניגון המיוחד של דוברי לדינו, ובמערכון "שבת שלום" אפילו מתנהלת שיחה שלמה בלדינו. 

ריבוי גזענויות מוציא מהגזענות את העוקץ
בחלק מהמקרים מכוון ההומור האתני להציג תמונה רב-אתנית מצחיקה כמאפיין של הישראליות. דוגמה בולטת הוא מערכון העלייה ארצה של "לול", המספר את סיפורה הרב-עדתי של החברה הישראלית כחברת מהגרים. כמעט כל הקבוצות האתניות מיוצגות בו, מן הערבים ועד הגרוזינים, וכולם מוצגים בו דרך המשקפיים מלאי הבוז של בני העדות האחרות. המשפטים הקצרים של כל אחת מהקבוצות, כדוגמת "דנקֶה שֶן שבאנו בארץ" (הייקים); "עכשיו זה מדינה שלנו, זה דגל שלנו" (המרוקאים), "אינעל דין באבור אילי ג'אבום" (כולם), הם כמוסה של מבטא, אוצר מילים ותחביר עדתי ייחודי, וצץ ביניהם גם "אהאווה" התימני, המרמז על אלוף חידון התנ"ך במערכון אחר. הגזענות הבין-עדתית מופיעה במערכון הזה כסימן היכר גנרי של הישראליות, ובו בזמן מנטרלת אותה. גזענות בנויה על היררכיה, ריבוי גזענויות מוציא מן הגזענות את העוקץ.

מעמד מיוחד יש להומור האתני הפולני. כולם צוחקים על הפולנים כי כולנו במידה זו או אחרת פולנים, וכי החברה הישראלית עוצבה בדמותם של הפולנים. הייקים תמיד יישארו זרים, הפולנים תמיד ידברו מגרונו של כל אחד מאיתנו. משום כך כנראה הפולנים הם בני העדה שזכתה וממשיכה לזכות במנת ההומור האתני המכובדת ביותר, וזאת בספרים וסרטים, סרטוני רשת ובלוגים ואין סוף בדיחות. הפולניוּת במערכונים מתאפיינת בדיבור כפול, הליכה סחור סחור, עמדה קבועה של היעדר סיפוק, וצרוּת עין גנטית. זהו אחד הביטויים הגבישיים של ההומור, המייצג נשים פולניות שזכו לכינוי "הבז'ז'יניות" על שם אחת מהן, מעוצבות להפליא בידי חבורת "זהו זה": "אני לא קוראת, אני רק מסתכלת תמונות"; "פעם הוא היה ממש פרפר, ועכשיו מהפרפר הזה נהיה גולם" (בז'ז'יניה על בעלה). לכך נוסף המבטא המיוחד, המזכיר צפצוף ציפורים. בזכות כל אלה יש רואים ב"פולניות" את אחד מבסיסי האישיות הכל-ישראלית.

הומור כרוך בהפתעה. אנו מצפים להשתלשלות עניינים שגרתית, אבל הסיפור סוטה ממסלולו, משהו בלתי צפוי קורה ואנו צוחקים. וכך גם ההומור הלשוני שובר את שגרת הלשון. אנחנו מצפים לרצף טקסט שהורגלנו אליו, אבל במקומו צצים מילה לא צפויה, ביטוי חדש, מבנה תחבירי לא מקובל. כך גם בהומור האתני החושף את המגוחך בהתנהגותם, אופיים ולשונם של בני קבוצה אתנית.

קבוצת "הקומדי סטור", שפעלה בימיו הראשונים של הערוץ השני, יצרה שפת הומור שטות מטורפת, שקנתה לה מעריצים רבים. הדמות המרכזית במערכוני הקבוצה הוא ז'וז'ו חלסטרה, ערס ועבריין צעצוע, ששמו, חיתוך הדיבור שלו ולשונו מיקמו אותו כשייך לעדה המרוקאית, למרות שהמילה "חלסטרה" לקוחה דווקא מפולנית ופירושה כנופיה. גם חידושי הלשון של ז'וז'ו וחבריו כמו: "נבוא למונדיאל אחושקשוקה עם כבוד, עם דגל מתנפנף"; או "אליעזר בן מטבוחה" (גרסה אתנית של אליעזר בן יהודה), התכתבו עם היהודית המרוקאית. במקרה של ז'וז'ו מ"הקומדי סטור", חידושי הלשון היצירתיים שידרגו את הדמות ויצרו כלפיה אמפתיה ישראלית חוצת עדות, בדומה לדמויות העממיות המשודרגות של "הגשש החיוור".

פולקלור הפריפריה והפרברים
אורנה בנאי יצרה עם ארז טל בתוכנית "רק בישראל" את לימור, המייצגת דמויות עממיות, שפה ופולקלור הנחשב "דרומי", בניגוד ל"צפוני" האשכנזי מן המרכז. לימור מייצגת ניב ישראלי המזוהה עם הפריפריה, וניזון מדפוסי שפה מזרחיים, בעיקר צפון-אפריקאיים. השפה שלה משלבת מאפיינים תחביריים ואוצר מילים של ניב הפריפריה, עם ידע לשוני גבוה אך משובש כדוגמת: "הביא לי את הכָּפָה"; "יותר עדיף"; "התפקעו לי העשתונות"; "אני מושכלת, אל תראי אותי ככה". וכך היא גם כובשת אותנו בשילוב בין אנרגיה מתפרצת לבין עולמה של אישה כנועה בחברה שוביניסטית.

דמות נשית סטירית-פארודית נוספת אך מעדה אחרת, היא לוּבָּה העולה החדשה מרוסיה, העובדת כקופאית בסופר, בסדרה הטלוויזיונית "ארץ נהדרת". לובה היא דמות מוקצנת של אישה חזקה, נעדרת אשליות וזרה לסביבתה. משפטי המפתח שיוצאים מפיה כמו: "אתה רוצה משלוחה?"; "אבל אתה אמרת אין כרטיס מועדון"; "אחד בא בלובה", כשהם נאמרים במבטא הרוסי הכבד, בתחביר הרוסי ובדיבור מהיר ועצבני, רק מעצימים את האפקט המצחיק–עצוב של קשיי ההשתלבות של עולי רוסיה בחברה הישראלית.