גזענות וחופש הביטוי

כיצד נאזן בין המלחמה בגזענות לבין השמירה על חופש הביטוי?

מאז שעמדתי על דעתי, הגזענות נראית בעיניי ככיעור המושלם בהתגלמותו. אם אידָרש להצביע על עניין אחד שהוא ההופכי והמרוחק ביותר מערכים יהודיים, אנקוב ללא היסוס בגזענות. לאור שואת העם היהודי באירופה, שהיא תוצאה ישירה של המחלה הגזענית, ההתנגדות בקרב יהודים לגזענות מובנת מאליה.

והנה, בקיץ האחרון הרימה הגזענות את ראשה המכוער כאן בישראל, במדינת הלאום של העם היהודי. הרקע הטרגי ידוע: חטיפת הנערים מגוש עציון ורציחתם ובעקבות זאת רצח הנער הערבי ממזרח ירושלים; מבצע "צוק איתן" המתמשך, שהפך את כל הארץ לחזית; והמיני-אינתיפאדה בירושלים, ששיאה ברצח המתפללים בבית הכנסת בהר-נוף.

נגיף הגזענות חי במחזור הדם של יהודים ושל ערבים כאחד והדם והדמעות רופפו את המערכת החיסונית. "מוות לערבים" פוגש ב"איטבח אל-יהוד". הקריאות הגזעניות, ברמות שונות של בוטות, נשמעות לא רק במגרשי כדורגל בפי האספסוף, אלא בוקעות גם מגרונם של מנהיגים דתיים במסגדים ובבתי כנסת, כמו גם מפי אישי ציבור בכלי התקשורת ההמוניים. אפילו כמה וכמה מחוקקים בכנסת ישראל מפיצים את הנגע.

על פניה, דמוקרטיה חפצת חיים אמורה לנקוט אמצעים משפטיים כנגד המסיתים מכל הסוגים. ואכן, ספר החוקים שלנו עמוס סעיפים "נוגדי גזענות". כך, למשל, נקבע כי המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו חמש שנות מאסר; קיים איסור על התבטאות גזענית במהלך אירועי ספורט; גם פרסום המצטט מתוך כתבי דת וספרי תפילה הוא עבירה, אם הוא "נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות". יתר על כן, החוק מאפשר לפסול רשימה מהתמודדות בבחירות לכנסת, אם מתברר שהיא מסיתה לגזענות.

ואולם, מדיניות ההעמדה לדין במדינת ישראל בגין עבירות מסוג זה היא זהירה ביותר. כתב אישום בעבירות הסתה על רקע גזעני יכול להיות מוגש רק באישור היועץ המשפטי לממשלה ונדרש להוכיח יסוד נפשי של כוונה להסתה לגזענות. בפועל, היועצים המשפטיים לממשלה משתמשים במשׂוּרה בסמכותם לאשר תביעות בנושאים אלו. מדוע?  

הזכות לחופש הביטוי היא "מלכת הזכויות" במגילת זכויות האדם. אף שחופש הביטוי אינו מעוגן בישראל בחוק יסוד, המסורת המשפטית שלנו מעמידה אותו במקום גבוה בהיררכיה של הזכויות, משום שהוא נתפס כסם חיים לעצם קיומה של החברה שלנו.  

חופש הביטוי אינו זכות מוחלטת: כבר נפסק כי אם קיימת סכנה בדרגת הסתברות גבוהה ("ודאות קרובה") לפגיעה חמורה בביטחון המדינה או בשלום הציבור, מותר להגביל את חופש הביטוי. ואולם, בכל מקרה אחר - גם אם מדובר בביטוי גזעני שהלב היהודי, כמו גם המוח הדמוקרטי, זועקים נגדו, וגם אם מדובר בתופעה שמשחירה את פנינו הפרטיות והציבוריות – יש להגן על חופש הביטוי. הנה כי כן, מדובר בשני עניינים מרכזיים ביותר להווייתנו הלאומית: המלחמה בגזענות והשמירה על חופש הביטוי. כיצד נאזן ביניהן?

אני מציע להרהר באפשרות הגשת תביעה אזרחית של יחידים אשר נפגעו מגילויי גזענות. כשם שבחוקים אחרים (למניעת הטרדה מינית, לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, לשוויון הזדמנויות בעבודה, ועוד) קיימת, בצד עילת התביעה הפלילית, גם עילת תביעה אזרחית - כך גם מי שיוכיח שהוא קורבן לגזענות, יוכל לתבוע פיצוי נזיקי, ואולי אף פיצוי קבוע, ללא הוכחת נזק. בדרך זו אפשר יהיה להפוך את המאבק נגד הגזענות לעניין ציבורי רחב יותר, מבלי שהמדינה עצמה תשמש כשוטר שאוסר או מתיר ביטוי כזה או אחר.

לכתבות נוספות...