צווים ומצוות

תהליך ההדתה שעובר על צה"ל מוצא את החברה חלוקה: יש הסבורים שאין לכך כל השפעה על פניו של צבא העם, אחרים מתריעים מפני השפעה פוליטית בשורות הצבא ומפני הפוטנציאל הגובר לסירוב לפקודה

מספר חובשי הכיפות הסרוגות במערך הלוחם בצה"ל גדל בשנים האחרונות. קרוב ל-40% משכבת הקצינים בצה"ל כיום הם "סרוגים". האם זה הופך את צה"ל לצבא דתי יותר? ואם כן, איך זה משפיע על יחסי הצבא והחברה האזרחית? האם קרוב היום שבו חיילי צה"ל יֵצאו לקרב תחת הדגל של מלחמת דת נגד אויב "אשר מחרף מנאץ ומגדף, את אלוקי מערכות ישראל...", כפי שכתב מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר בפקודת היום המפורסמת שלו בימי "צוק איתן"?

קובץ המאמרים "בין הכיפה לכומתה", שיצא לאור ב-2013 בעריכת הפסיכולוג ד"ר ראובן גל, נותן ביטוי רחב להיבטים שונים של התופעה. במאמר המסכם את הקובץ מצביע ד"ר גל על תהליך הדתה מואץ שעובר בשנים האחרונות על צה"ל, וקושר אותו לתהליך רחב יותר של התקרבות לדת בחברה הישראלית. "בשלב זה, תהליך ההדתה אינו מהווה סכנה ממשית לאתוס הממלכתי-היסטורי של צה"ל, אך הוא אינו נקי מהשפעות פוליטיות מתחזקות, שבחלקן רחוקות מאוד מקונצנזוס לאומי", כותב ד"ר גל. עוד הוא מציין, כי "כבר עתה יש להתחזקות הדת בצבא השלכות על היבטים טקסיים-תרבותיים, תפקודיים-מגדריים, ואולי אפילו תורתיים-מבצעיים".

במאמרו "הרווח בין הכומתה לכיפה" שפורסם בקובץ המאמרים, מזהה ד"ר זאב דרורי, בעבר מח"ט גבעתי ומפקד גלי צה"ל, השפעות פוליטיות ומגזריות עד כדי פגיעה בתרבות הארגונית ובאופן קבלת ההחלטות בצה"ל. לדבריו, מסתמן ערעור על סמכויות הפיקוד בתוך הצבא, ובחלק מהיחידות אף נוצרה היררכיה כפולה - כפיפות החיילים למפקדים וכפיפותם לרבנים.

חילונים - אל פחד

בניגוד לדעה זו, פרופ' אשר כהן מהמחלקה למדעי המדינה בבר-אילן ועמית מחקר במכון לאסטרטגיה ציונית, טוען כי משקלם היחסי של דתיים (או מפקד יחידה דתי) אינו משפיע על אופי התנהלותן של היחידות הצבאיות. "בוגרי המכינות לא הולכים עם אוזניות המחוברות לרבנים. זו לא המציאות", אומר פרופ' כהן  ומבחין בין הדתה כתיאור אובייקטיבי לבין הדתה סובייקטיבית. עובדה היא כי משקלם של הדתיים בשדרות הפיקוד השונות גדל והם מאיישים תפקידי מפתח הרבה מעבר למשקלם היחסי בחברה. אלה הם נתונים אובייקטיביים ואפשר לקרוא לכך הדתה במובן העובדתי. עניין אחר הוא המינוח הדתה כמבטא תחושה של פחד, בעיקר בקרב החילונים, מפני העובדה הזו.

לדברי פרופ' כהן, המשמש בין היתר כראש הוועדה המקצועית להוראת האזרחות במשרד החינוך, חשש זה נובע מההנחה האוטומטית, כי משקלם הגבוה של דתיים בצבא הופך את צה"ל לדתי יותר. "לחשש זה", אומר פרופ' כהן, "אין בסיס. שכן דתיים רבים שנשארו בשירות קבע הפנימו את הערכים הצבאיים כחלק מהארגון, לפחות באותה מידה שהם השפיעו על היחידה".

גם פקודת היום הידועה של מח"ט גבעתי עופר וינטר במהלך מבצע "צוק איתן", שכללה בין היתר את המשפט: 'אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך', אין בה דבר פסול. מי שחושב שהניסוח דתי מדי, כדאי  שיקרא את הפקודה של גנרל אייזנהאואר לפני הפלישה לאירופה, שם הוא מצהיר בפאתוס בפני חייליו ש"יוצאים למסע צלב גדול".

הדתה מתקנת

לעומת פרופ' כהן, ד"ר משה הלינגר, מרצה בכיר במחלקה למדעי המדינה בבר-אילן ועמית במכון הישראלי לדמוקרטיה, טוען כי ניסוח הפקודה של אל"מ וינטר היה בעייתי: "הפיכת המאבק עם הפלשתינים ל'מלחמת דת' אינה משרתת אותנו והיא אפילו מסוכנת. בנוסף, כל מפקד צריך לקחת בחשבון שבין חייליו משרתים גם חיילים חילונים שיתקשו להזדהות עם התבטאויות כאלה, ואף חיילים דתיים שאינם מעוניינים להביא לצבא את השיח הדתי המסוים הזה". עם זאת סבור ד"ר הלינגר, כי הסערה הציבורית שקמה בעקבות כך הייתה מוגזמת וכי לשינוי שעובר באחרונה השיח הצה"לי יש גם פנים חיוביות.

"בעבר היה בשורות צה"ל תהליך בכיוון הפוך. בחורים מבתים דתיים היו מגיעים לצבא, זונחים את הערכים שספגו בבית ומורידים את הכיפה. גם השיח הצבאי היה גס ובוטה ולא התחשב ברגישויות של החיילים הדתיים", אומר ד"ר הלינגר ומוסיף שיחידות מסוימות, כגון הסיירות, חיל האוויר, חיל הים וחיל המודיעין היו בעבר סגורות בפני חיילים דתיים, בגלל האווירה החילונית המובהקת שלהן, ובכלל כך אי שמירת כשרות. כך גם הייתה חסומה בפניהם הדרך לדרגות בכירות. "אף לא אחד מעמיתיי החילונים המבכים היום את ההדתה בצה"ל, לא השמיע את קולו כאשר המצב היה הפוך", טוען ד"ר הלינגר. לדבריו, תהליך ההדתה פתח בפני חיילים דתיים את המסגרות הללו ו"אם החילונים מודאגים מריבוי חובשי הכיפות בשורות צה"ל, הם יכולים לבוא בטענות רק לעצמם, שיעשו יותר ילדים ושיעודדו אותם להגיע ליחידות הקרביות".

מסרים פוליטיים בתוך צה"ל
הפן המדאיג בתהליך ההדתה, לפי ד"ר הלינגר, הוא חדירתה של הרבנות הצבאית לתחומי החינוך בצה"ל ובעיקר הגישה הדתית-ימנית שהיא מכניסה לשיח הצה"לי. לדבריו, "בשנים האחרונות הרבנות הצבאית רואה את עצמה אחראית לחיזוק הזהות היהודית ולרוח הלחימה של חיילי צה"ל. אלה הם תפקידים השייכים באופן מסורתי, לפחות בחלקם, לחיל החינוך ולא לרבנים. חמור מכך: היהדות שהרבנות הצבאית מציגה בפני החיילים, היא תמיד יהדות בגרסה אורתודוקסית, צבועה בצבעים של השקפת עולם ימנית, ללא מתן מדרך רגל לצורות אחרות של יהדות, כגון זו הפתוחה למחשבה פלורליסטית ומודרנית".

ד"ר הלינגר מוסיף כי המהלך הזה, שהחל עוד לפני כעשור, עם מינויו של הרב רונצקי לרב הצבאי הראשי, מקבל רוח גבית מִשׂדרת הפיקוד הבכיר של צה"ל, שחושבת כי חיזוק הזהות היהודית בקרב החיילים הקרביים מחזקת את רוח הלחימה ו"בסך הכל עושה טוב לחיילים". מתוך אותו המסר צמחה תופעת הרבנים המלווים יחידות קרביות ואף מלהיבים אותם לפני מבצע. ביטוי נוסף לכך הוא חלוקת ציציות וחומרים כתובים ברוח ימנית-לאומית בוטה.

אלעזר שטרן, בעבר קצין חינוך ראשי, בוגר בר-אילן, מאשר את דברי ד"ר הלינגר ומצביע על תופעה נוספת: "הרבנים הצבאיים הראשיים נוהגים כיום להתייעץ עם מקורות חוץ-צבאיים, שהם לעיתים גורמים בעלי עמדות פוליטיות ברורות מאוד ומפיצים מסרים פוליטיים בתוך צה”ל. זו תופעה שלא הייתה מקובלת בזמנם של הרב גורן והרב גד נבון".

שאלת הסירוב
לדעתו של ד"ר הלינגר, אחת השאלות המטרידות ביותר בנושא עתידה של החברה הישראלית נוגעת לסירוב לפקודה. ”הפוטנציאל לסירוב לפקודה בקרב חובשי הכיפות הסרוגות גדל בשנים האחרונות. בתקופת ההתנתקות ב-2005 דיווחו רשויות הצבא על 63 מקרים של סרבני פקודה במהלך המבצע. אילו הייתי צריך להעריך כמה חיילים בעתיד לא ימלאו אחר פקודות הנוגעות בפינוי יישובים ביהודה ושומרון", אומר ד"ר הלינגר, "תשובתי הייתה פסימית. אולי לא תהיה סרבנות מסיבית, אבל בהחלט יהיו מקרים רבים יותר וחמורים יותר של סירוב לפקודה.

"פוטנציאל הסירוב חייב להעסיק גם את הצמרת הפוליטית. במקרים מסוימים הלך הרוח הזה עלול להשפיע על יכולתה של הממשלה ליישם החלטות קשות בנוגע לעתיד שטחי יהודה ושומרון בכלל, ופינוי של עשרות אלפי מתיישבים בפרט. אם למדינה יש בעיה ביישום מדיניות עקב אידיאולוגיה של חלק מחייליה ועקב השפעה אידיאולוגית של רבנים על חיילים – אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בבעיה".

פרופ' כהן חולק: "רוב הציבור הדתי-ציוני מפרש את הממלכתיות באופן שאינו מאפשר לסכן את שלמות העם. לכן, גם אם התחוללו שינויים, הרוב המכריע של הציונים הדתיים לא יתנו יד לסירוב המוני לפקודות ולא יסכנו את שלמות העם המשתקפת במסגרת הצבאית".

מדוע חודר השיח הפוליטי לשורות צה"ל? לדעת ד"ר הלינגר, הסיבה היא השינוי התהומי שהתרחש בציונות הדתית: "עמדות ימניות מובהקות, לעיתים לאומניות, הפכו ללב הזהות הציונית הדתית, עד כדי כך שמי שאינו מחזיק בעמדות אלו אף נתפש כלא ציוני. החד-ממדיות הזו בחינוך הציוני-דתי מחלחלת דרך ישיבות ציוניות דתיות ומכינות קדם צבאיות העוסקות בהכשרת החיילים הדתיים לעתיד. רק חינוך ציוני-דתי הנותן לגיטימציה גם לעמדות הדוגלות במוכנות לפנות יישובים ביהודה ושומרון כחלק מהסדר מדיני, ומכתיר אותן כעמדות ציוניות ואף ציוניות דתיות, יוכל לשנות את המגמה הזו. במקביל, חשוב לחזק את חיל החינוך ואת יכולותיו לחזק את הזהות הישראלית המחויבת לערכים יהודיים ודמוקרטיים כאחד, באופן פלורליסטי".

לכתבות נוספות...