מגן דוד

גם ליהודים יש אביר. הוא נולד ומככב באיורי האגדות והפיוטים מימי הביניים ומסמל את שאיפתה של צמרת הקהילה היהודית, שהיו מעמד נחות ונרדף באותה התקופה, להידמות למעמד האצילים

 

אבירים לבושי הדר, עטויי שריון מעוצב, רכובים על סוסים, לוחמים אמיצים בעלי קוד של כבוד, ששירתו נאמנה את האל והכנסייה - הדימויים האמנותיים והספרותיים המתייחסים לאבירים הזינו אין-ספור יצירות אמנות, אגדות וסיפורי עם, הקשורים בעיקר להיסטוריה ולמיתולוגיה הנוצרית בימי הביניים באירופה. והנה, התופעה לא פסחה גם על יצירות האמנות היהודיות: גם בהן יש אבירים, אבירים יהודים.

 

הדמיון החזותי לאבירים הנוצרים ניכר לעין אולם המטרה שהם משרתים שונה לחלוטין. ד"ר שרה אופנברג מהמחלקה לאמנות יהודית חקרה את דמות האביר היהודי באמנות, ומסקנתה ברורה: האביר היהודי נוצר לצרכים פנימיים, כדי להרים את המורל בקרב הקהילה היהודית שסבלה מרדיפות ומהשפלות. במקביל, הוא נועד למסור מסר שוויוני כלפי החברה הנוצרית, ולהצהיר כי היהודים הם חלק מהחברה, לא שונים ולא מתבדלים.

 

במחקר שבחן איורי דמויות אבירים בכתבי יד יהודים, בייחוד מגרמניה ומצרפת במאות ה-13 וה-14, שיאם של מסעי הצלב, הצליחה ד"ר אופנברג לאפיין את דמותו של האביר היהודי. לאביר זה אין מאפיינים חיצוניים יהודיים מובהקים, ועל יהדותו אפשר ללמוד רק מהטקסט הנלווה לאיור. כדוגמה היא מציגה איור המופיע בפיוט ל"שבת שקלים", שבו מתוארים שני לוחמים: "אפשר לזהות אותם כשני משיחים, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, רק לאחר שמבינים את תוכנו של הטקסט. האיור מאמץ את סגנון הציור הנוצרי של אותה התקופה ואינו מסגיר  סממנים יהודיים, למעט פרטים מסוימים; למשל, האיור הנוצרי מצייד את האביר בכלי נשק כמו חרב או גרזן, ואילו אחד האיורים היהודיים עושה שימוש בסוג של אלָּה או מטֶּה, שהם כלי נשק אלימים פחות מהמתוארים באיורי התקופה הנוצריים. זאת ועוד, בניגוד לאבירים הנוצרים, האביר היהודי לא אויר כשהוא רכוב על סוס. ד"ר אופנברג אמנם מצאה איורים המתארים דמויות של פרשים, אך מהטקסט הנלווה להם מתברר כי מדובר רק בדמויות מרושעות.

 

האיור היהודי הושפע בעיקרו מהלכי הרוח הנוצריים על רקע מסעי הצלב בני התקופה, וכן מאירועים מקומיים, דוגמת קרבות טורניר בין אבירים, שהתרחשו בזירות שהוקמו במרכזי הערים באירופה. ד"ר אופנברג מדגישה כי לקרבות הללו נודעה חשיבות חברתית גבוהה, שכן הם שיקפו את יכולות הקרב של האבירים, שלעתים נלחמו עד מוות. האצילים מלידה, בני המעמד העליון, וגם היהודים, צפו בתחרויות האלה בשקיקה. נקודה יהודית מיוחדת הקשורה בתחרויות אלה הם בתי העבוט היהודיים, ששריוני הלוחמים ניתנו בהם כמשכון. האביר שנוצח בקרב היה צריך לפדות אותם בכספו. הקִרבה המידית של המשכונאים היהודים לשריוני האבירים מסבירה את הבקיאות הרבה באיור פרטי הלבוש המיוחדים האלה.

 

דמויותיהם המאוירות של האבירים היהודיים מאמצות את הרעיון האבירי המקובל כקוד אריסטוקרטי, הנובע ממקור של אצולה וככזה המבדיל אותו מכלל האוכלוסייה, למרות היעדרו המוחלט של כל קשר בינם לבין מעמד האצולה. מחקר אחר שנעשה על מופעי אבירים בטקסטים עבריים מגלה כי בגרמניה של המאה ה-13 יהודים ראו את עצמם כאבירי האל, כלומר בדרגה גבוהה יותר ממעמד האבירים הרגיל, שהשיג את מטרותיו בעזרת החרב. ד"ר אופנברג: "האבירים היהודים בטקסטים אלה רואים את עצמם כמשרתים של מלך המלכים, ולפיכך נעלים מסביבתם המידית. באימוץ רעיון האבירות היהודית היה גם צורך לעודד ולבטא עוצמה וכוח, על רקע מעשי הטבח והחורבן שנערכו בקרב הקהילות היהודיות המרכזיות בגרמניה, בימי מסעי הצלב בסוף המאה ה-11".

 

האביר יהודה 
החל במאה ה-15 דמותו של האביר היהודי המאויר בכתבי היד מתגלגלת ומשנה פנים. הבן הרשע מההגדה של פסח, או תיאור דמותו של הבן החייל זוכים במאפיינים חיצוניים הדומים ללבושם של אבירי ימי הביניים. לעומתם, הבן החכם מאופיין בדימויים של תלמיד חכם. "דמות היהודי המוכה והחבוט מנסה למצוא דרך להתמודד עם התעמולה האנטי יהודית של אותה התקופה, באמצעות שינוי תדמיתי. מהחומרים המאוירים ומהטקסטים עולה כי למרות הכול, היהדות לא ראתה עצמה מסכנה, קטנה ומושפלת. להפך, היא ראתה עצמה כאריסטוקרטיה מוחלטת", מדגישה ד"ר אופנברג.

 

הקמפיין התדמיתי הזה כוּון פנימה, שכן הטקסטים והתפילות (שלימים צונזרו בידי השליט או בידי היהודים עצמם) נועדו לצורכי הקהילות היהודיות בלבד. עם זאת, מוסיפה ד"ר אופנברג, "האיורים הללו יצרו שיח מקודד של ביקורת חריפה כנגד הנוצרים, שאותו יכלו להבין רק מי שקראו את הטקסטים הנלווים אליהם, ואלה היו בדרך כלל היהודים אנשי השכבה הגבוהה, המשכילה, של אותה העת.

 

"המופע האמנותי המתאר אבירים יהודים, שהבליח בימי הביניים, כבה בסופם ונעלם מדפי ההגדות והספרים היהודיים המאוירים. הסיבה לכך, היא ההתפתחות הטכנולוגית שבעקבותיה החליפו התותחים (במאה ה-14) והאקדחים (במאה ה-16) את הלוחמה פנים אל פנים עם חרבות בשדה הקרב. תופעת האבירות החלה להיעלם, וגם היהודים התאימו עצמם לצו האופנה".

 

שני דימויים נוספים של האביר, שהופיעו ביצירות אמנות מאוחרות יותר, מדגימים את השינוי שחל בתפיסתם של היהודים את עצמם, ובתפיסתם את האידיאל שיש לשאוף אליו: בפיוט לחנוכה ("אודך כי אנפת") בכתב-יד איטלקי מן המאה ה-15 מצויר יהודה המכבי בלבוש אביר מימי הביניים, עוטה מגן בסגנון האבירי המקובל, אך הפעם הוא גם חמוש בחרב שלופה. לדברי ד"ר אופנברג, אפשר להניח כי זו הייתה פרשנותו של האמן לבקשתו של הפטרון היהודי שהזמין את הפיוט המאויר. בקפיצת זמן, האביר היהודי הבא מופיע בשנת 1938 על גבי בול שהנפיקה הסוכנות היהודית לכבוד חג החנוכה. יהודה המכבי מתואר כאביר מימי הביניים, והפעם הוא ניצב מאחורי דמותו של החלוץ העברי החמוש ברובה. במקום המגן - אוחז יהודה האביר במחרשה. לדברי ד"ר אופנברג "מאייר הבול יצר הקבלה בין דמותו של יהודה המכבי כמושיע העם, לבין החלוץ העברי העומד בעוז על חירותו".

לכתבות נוספות...