שירת העצבים

כיצד משפיעה המוזיקה על ההתנהגות האנושית? ד"ר משה בן-סימון, שבחן את השפעת המוזיקה באצטדיוני כדורגל, בבתי כלא ובהפגנות, מצא כי התשובה תלויה במידה רבה בסוג המוזיקה

 

"למוזיקה יש משקל רגשי עצום בחיינו", אומר ד"ר משה בן-סימון, ראש המגמה השיקומית במחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. "שיר יכול לבטא מה שאלף מילים לא יכולות לומר. אנחנו משתמשים בשירים כשאנחנו מוצפים רגשית וקשה לנו לבטא במילים את מה שאנחנו מרגישים. כך למשל בטקסי זיכרון או בחגים, המוזיקה היא זו המכניסה אותנו לאווירה". כדי לעמוד על שימושי המוזיקה במצבים חברתיים שונים ערכו ד"ר בן-סימון וחוקרים נוספים סדרת מחקרים שבדקו את השפעת המוזיקה על קבוצות השרויות במצבי לחץ.

 

מחקר נוסף, שערך ד"ר בן סימון בשיתוף עם פרופ' אהוד בודנר מהחוג המשולב למדעי החברה, בדק את השפעת המוזיקה על רמת התוקפנות של אוהדים במהלך משחק כדורגל. "העברנו 'שאלון תוקפנות' לשתי קבוצות אוהדים באצטדיון כדורגל. האחת דיווחה ששרה במהלך המשחק והשנייה אמרה שלא שרה. מצאנו שרמת התוקפנות של שתי הקבוצות עלתה לאחר המשחק, אבל זו של הקבוצה ששרה עלתה בצורה דרמטית הרבה יותר מהקבוצה שלא שרה. חשוב גם לציין שתוצאת המשחק הייתה תיקו. כלומר, השתתפות בשירים ובקריאות העידוד הקבוצתיות הביאו לעלייה ברמת התוקפנות של הקהל".

 

מחקר אחר שערך ד"ר בן-סימון עם ד"ר תומר עינת מהמחלקה לקרימינולוגיה וד"ר אבי גלבוע מהמחלקה למוזיקה, בחן את השפעתה של מוזיקה על אסירים והוכיח כי יכולה להיות לה גם השפעה מרגיעה. "חשפנו אסירים למוזיקה מרגיעה שלוש פעמים ביום, 45 דקות בכל פעם, למשך שלושה שבועות, ובחנו את רמות החרדה והכעס המצביים שלהם לפני ההשמעה, במשך ההשמעה ואחריה. מצאנו שבמהלך שלושת השבועות ירדו רמות הכעס והחרדה; זאת ועוד, גם שבוע מתום המחקר עדיין ניכרה ההשפעה החיובית".

 

עם זאת מדגיש ד"ר בן-סימון "כי בחירת המוזיקה שהושמעה לאסירים לא הייתה אינטואיטיבית. בפיילוט שנעשה בכלא אחר על אוכלוסייה דומה, הושמעו לאסירים עשרה קטעים מוזיקליים מרגיעים, בסגנונות שונים, והם נתבקשו לדרג ולהעיד על מידת הרוגע שהקטעים השונים משרים עליהם. בעזרת המידע שחולץ ממחקר מקדים זה התאמנו את המוזיקה במחקר עצמו".

 

שירים במקום אבנים
במהלך ההתנתקות בשנת 2005 חקר ד"ר בן-סימון את ההשפעה של שירה קבוצתית על היחסים בין כוחות הביטחון לבין מפגינים שהגיעו מרחבי הארץ כדי לחזק את תושבי גוש קטיף. לצורך כך הוא ראיין כחצי שנה לאחר הפינוי 14 מפגינים ו-14 אנשי כוחות הביטחון והציב את שאלת המחקר "מה הייתה המשמעות של השירה הקבוצתית ששרת [המפגינים] או שנחשפת אליה [כוחות הביטחון]?". את התשובות הוא חילק ביחס לארבע סוגות (ז'אנרים) שהושרו במהלך ימי ההתנתקות. תוצאות המחקר לימדו על תגובות משתנות מסוגה לסוגה.

 

הסוגה הראשונה הייתה שירי התנתקות ומחאה, והיא כללה סיסמאות ושירים שהלחין אריאל זילבר לקראת האירוע. מטרת השירים הייתה להשפיע על אנשי הביטחון לסרב לפקודה. אולם התגובה בקרב כוחות הביטחון הייתה דווקא של כעס וריחוק. השנייה הייתה שירי קודש קצביים שהושרו במעגלי שירה, בשילוב זרועות. המטרה במקרה זה, אומר ד"ר בן-סימון, הייתה להפגין כוח ולהקשות על הפינוי הפיזי. התגובה של אנשי כוחות הביטחון הייתה רתיעה. הם התקשו להתמודד מול מספר גדול של אנשים ששרים כאיש אחד, בלב אחד ובלהט, וקושרים עצמם בזרועות אחד לשני. גם קבוצת שירים זו יצרה ריחוק בין הצדדים.

 

הסוגה השלישית שנבחנה הייתה שירי ארץ ישראל, שירים ותיקים ומוכרים, כגון "אל נא תעקור נטוע" של נעמי שמר ו"אין לי ארץ אחרת" של קורין אלאל. המפגינים כיוונו בשירים אלו למכנה המשותף הציוני וניסו לעורר רגשות אשם בקרב המפַנים. השירה הזו, לדברי ד"ר בן-סימון, אמנם גרמה לרבים מאנשי כוחות הביטחון להצטרף אליה, אך לא מנעה את הפינוי, והעצימה את תסכול המפגינים.

 

הסוגה הרביעית במחקר הייתה שירי סעודה שלישית, שאותם נוהגים לשיר בשבת אחר הצהריים. מדובר בשירי נשמה רגועים, שמטרתם לתת לנשמה היתרה להשתהות גם אחרי צאת השבת. אלו הם שירים המביעים רוגע ועצב, והם הושרו בשלב האחרון של ההתנתקות, בעיקר כשהצעירים התבצרו בבתי הכנסת. "בניגוד לשלוש הסוגות האחרות, המטרה בשירי הנשמה הייתה מכוונת לקבוצת הבית", מסביר ד"ר בן סימון ומוסיף: "המפגינים שרו את השירים למען עצמם, כאמצעי קולקטיבי לעיבוד האבל על אובדן גוש קטיף. כאן חל המפנה ואנשי כוחות הביטחון גילו אמפתיה ורוך. חלקם רקדו עם המפונים סביב ספר התורה וליוו אותם לאוטובוסים, ורבים מהם בכו יחד עם המפונים. שירים אלה, שלא שידרו תוקפנות ומניפולציה, הם ששיקפו את המפנה ביחסים בין הקבוצות".

 

"חשוב לציין", מדגיש ד"ר בן-סימון, "כי אנשי כוחות הביטחון הופתעו כשהם נתקלו בשירה, מכל סוג, במקום באבנים ובירי. פיזית היה להם קל להתמודד עם זה, אבל לא נפשית. עם זאת, עושה רושם כי המפגינים הגיעו למפגש הבין-קבוצתי מתוך כוונה להביע את מחאתם בצורה לא אלימה". מקרה זה ממחיש, כיצד מוזיקה מסוג מסוים, יכולה להביע מחאה נוקבת דיה, ולא להוביל בהכרח גם לאלימות.  

לכתבות נוספות...